שנינו במשנה, 'אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי פסלו את המשחק בקוביא, בִּזְמַן שֶּׁאֵין לוֹ אוּמָנוּת אֶלָּא הִיא', ובגמרא לעיל הובאה דעת חכמים בברייתא הפוסלים אף כשיש להם אומנות אחרת [ושם התבארו טעמי מחלוקתם], פוסקת הגמרא את ההלכה, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שאם יש לו אומנות אחרת אינו נפסל.
וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כּוּלָּן – כל הפסולים לעדות מדרבנן, צְרִיכִין הַכְרָזָה בְּבֵית דִּין שהם פסולים, וקודם שהכריזו עליהם אינם נפסלים, כיון שאין הכל בקיאים בפסולים אלו שפסלו חכמים, ועשוי אדם להחתימם בשטרו מחמת שלא ידע שהם פסולים, ויפסיד את שטרו, ולכן רק לאחר שהכריזו עליהם בבית דין שהם פסולים, אכן נפסלים הם לעדות, אֲבָל אותם שהם פְּסוּלֵי דְּאוֹרַיְיתָא, לֹא בָעוּ הַכְרָזָה – אינם צריכים הכרזה, אלא מיד כשעברו על איסור זה הרי הם פסולים לעדות, ויש ללמוד חילוק זה מהא דְּאַמְרִינָן, הַהִיא מַתְּנָתָא – מעשה בשטר מתנה, דַּהֲוָה חַתִימֵי עָלָה תְּרֵי גַּזְלָנֵי – שהיו חתומים עליו שני גזלנים, סָבַר רַב פָּפָּא לְאֲכְשׁוּרֵי – היה רב פפא סבור שיש להכשיר את אותו שטר, מַאי טַעֲמָא – ומה היה טעמו, לפי דְּלֹא אַכְרֲזִינָא עֲלַיְיהוּ – כיון שעדיין לא הכרזנו עליהם בבית דין שהם פסולים, אָמַר לֵיהּ רָבָא, נְהִי דְגַּזְלָן דְּרַבָּנָן בָּעֵי הַכְרָזָה – אמנם נכון הדבר שגזלן מדרבנן צריך הכרזה כדי לפוסלו, גַּזְלָן דְּאוֹרַיְיתָא מִי בָּעֵי הַכְרָזָה – וכי גזלן דאורייתא צריך שיכריזו עליו שהוא פסול.
סְתָם רוֹעֵה, שאין ידוע שאכן הוא מרעה את בהמותיו בשדות אחרים, שהתבאר לעיל שפסלוהו חכמים, פְּלִיגֵי בֵּיהּ – נחלקו בדינו רַב אָחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר, בָּעֵי [-צריך הוא] הַכְרָזָה כדי לפוסלו, וְחַד אָמַר, לֹא בָּעֵי הַכְרָזָה, אלא הוא פסול מיד, כיון שהדבר מפורסם שהוא רועה, והכל יודעים שהוא פסול. וְהִלְכְתָא דבָּעֵי הַכְרָזָה, דְּקַיְּימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי בָּהּ – שבכל הלכה שנחלקו בה רַב אָחָא וְרָבִינָא, הֲלָכָה כְּמַאן דְמֵקֵיל – הלכה כדעת המיקל, הִלְכָּךְ – ולכן אף כאן יש להקל ולומר דלֹא הָוֵי פָּסוּל, עַד דְּמַכְרְזֵי עֲלֵיהּ – עד שמכריזים עליו שהוא פסול.
אָמַר רַב נַחְמָן, אוֹכְלֵי דָּבָר אַחֵר, פְּסוּלִין לְעֵדוּת, מבררת הגמרא וּמַאי נִיהוּ – מי הם המכונים 'אוכלי דבר אחר', ומבארת, הם המקבלים צְדָקָה שֶׁל נָכְרִי, כיון שיש בכך משום חילול ה', וכיון שהם חשודים לעבור עבירה מחמת חימוד ממון, הרי הם חשודים גם להעיד שקר משום חימוד ממון, והרי הם ככל העובר עבירות של 'חמס', והיינו של חימוד ממון, הפסול לעדות. וְלֹא אֲמָרָן – ואמנם לא נאמר דין זה אֶלָּא במי שעושה כן בְּפַרְהֶסְיָא, אֲבָל הנוטל מהם צדקה בְּצִנְעָא, לֹא – אינו נפסל, כיון שאין בכך חילול ה'. וּבְפַרְהֶסְיָא נַמִּי לֹא אֲמָרָן – ואף בנוטל בפרהסיא לא אמרנו שפסול אֶלָּא באופן דַּהֲוָה לֵיהּ לְאִיתְזוּנֵי בְּצִנְעָא – שהיה יכול לקבל מהם את הצדקה בצנעא, וְקָא מְבַזֵּי נַפְשֵׁיהּ בְּפַרְהֶסְיָא – ואף על פי כן מבזה הוא את עצמו ליטול מהם צדקה בפרהסיא, אֲבָל לֹא הַוָה לֵיהּ לְאִיתְזוּנֵי בְּצִנְעָא – אך אם לא היתה לו אפשרות ליטול מהם צדקה בצנעא, אינו נפסל, חַיוּתֵיה הִיא – כיון שעושה כן כדי שיוכל לחיות, ואין בכך איסור.
אָמַר רַב נַחְמָן, הֶחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת, כָּשֵׁר לְעֵדוּת. אָמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת, אַרְבְּעִין בְּכִתְפֵיהּ – הרי אדם זה צריך ללקות ארבעים מלקות בכתפיו, וְאתה אומר שהוא כָשֵׁר. השיב לו רב נחמן, הָתָם – שם, באותו חטא של עריות שעבר עליו, יִצְרוֹ תָקְפוֹ לעבור על האיסור, אך אינו חשוד להעיד עדות שקר תמורת רווח ממון.
אָמַר רָבָא, וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן, לְעֵדוּת אִשָּׁה – לענין עדות אשת איש, שֶׁהחשוד על העריות פָּסוּל להעיד, בֵּין לַאֲפוּקָהּ – בין אם בא להעיד להוציאה מבעלה, כגון לומר שגירשה, שכיון שהוא חשוד על העריות אנו חוששים שהוא מעיד כן כדי שתחשב כפנויה ותהיה מצויה לו, בֵּין לְעֲיוּלָהּ – וכן אינו נאמן להעיד שהתקדשה, כיון שאנו חוששים שרוצה הוא שתחשב כאסורה עליו, כיון שבכך נח לו יותר, כפי שנאמר 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ'.
חָזֵינַן לְרַבְּוָותָא – ראינו לדברי רבותינו, דְּקָא פָּסְקוּ הִילְכְתָא – שפסקו הלכה כְּרַב שֵׁשֶׁת, שהחשוד על העריות פסול לעדות, וְקָא יְהָבֵי טַעֲמָא לְמִילְתָא – ונתנו טעם לדבריהם, מִשּׁוּם דְּהִלְכְתָא כְּרַב שֵׁשֶׁת בְּאִיסּוּרֵי – בדברים הנוגעים לאיסורים, ודין זה של פסול האדם לעדות, נחשב כדבר הנוגע לאיסורים.
וְאָמַר רַב נַחְמָן גַּנָּב בְּנִיסָן, וְגַנָּב בְּתִשְׁרֵי, – הגונב רק בניסן או רק בתשרי, לֹא שְׁמֵיהּ גַנָּב – אינו נחשב כגנב להפסל לעדות, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא אינו שייך בכל אדם, אלא רק בַּאֲרִיסָא – באריס העובד בשדהו של בעל הבית, וּבְדָבָר מוּעָט, וּבְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, כיון שאין דרך בני אדם להקפיד על דבר כזה, והאריס טרח בשדהו של בעל הבית, הרי הוא מורה היתר לעצמו ליטול יותר מחלקו, ואינו נחשב בכך כגנב הפסול לעדות.
אֲרִיסֵי [-אריסיו] דְּרַב זְבִיד, חַד גָּנַב קַבָּא דְּשַׂעֲרֵי – אחד מהם גנב קב של שעורים משדהו של רב זביד, וְחַד גָּנַב קִיבּוּרָא דְאֲהִינָא – ואחד מהם גנב כמין אשכול שבדקל שיש בו תמרים רבים, וּפְסָלִינְהוּ – ופסלם רב זביד לעדות, כיון שאלו הם דברים שדרך בני אדם להקפיד עליהם.
