ג) אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול. היה אחד מבני חבורה קטן, או זקן, או חולה, אם יכול לאכול כזית, שוחטין עליו. ואם לאו, שאינו יכול לאכול כזית, אין שוחטין עליו, שנאמר 'איש לפי אכלו', עד שיהיה ראוי לאכול. אפילו חבורה של מאה, ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, אין שוחטין עליהן.
ד) אין עושין חבורה של נשים ועבדים, או של קטנים ועבדים, מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן. אבל עושים חבורה שכלם נשים, ואפילו בפסח שני, או חבורה שכולה עבדים. ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה הגדולים, אבל לא שתהיה חבורה שכולה קטנים שאינן בני דעת. וכן אין עושין חבורה שכולה חולים או זקנים או אוננים [-שמת אחד משבעה קרוביהם, ועדיין לא נקבר], אף על פי שהן יכולין לאכול, הואיל ואכילתם מעוטה, ויש לחשוש שמא ישאירו הפסח, ויביאוהו לידי פיסול. ואם עברו ושחטו על חבורה זו, כשר. וכן אין עושין חבורה שכולה גרים, שמא ידקדקו בו יותר מדי, ויביאוהו לידי פיסול. ואם שחטו עליהן, כשר.
