פרק א, משנה א: חַטַאת הָעוֹף נַעֲשֵׂית לְמַטָּה, וְחַטַּאת בְּהֵמָה לְמַעְלָה. עוֹלַת הָעוֹף נַעֲשֵׂית לְמַעְלָה, וְעוֹלַת הַבְּהֵמָה לְמַטָּה. אִם שִׁנָּה בָּזֶה וּבָזֶה, פָּסוּל. סֵדֶר קִנִּים כָּךְ הוּא, הַחוֹבָה אֶחָד חַטָּאת וְאֶחָד עוֹלָה. בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת, כֻּלָּן עוֹלוֹת. אֵיזֶהוּ נֶדֶר, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה. וְאֵיזֶהוּ נְדָבָה, הָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ עוֹלָה. מַה בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים, מֵתוּ אוֹ נִגְנְבוּ, חַיָּבִים בְּאַחֲרָיוּתָם. וּנְדָבוֹת, מֵתוּ אוֹ נִגְנְבוּ, אֵין חַיָּבִים בְּאַחֲרָיוּתָן:
מסכת קינים עוסקת בקרבנות הבאים מן העופות, וכיון שרוב קרבנות החובה של העוף באים 'קן' של שני תורים או שני בני יונה, מכונה המסכת בשם זה. קרבנות העוף הן או חטאת או עולה, אך אין אשם ושלמים באים מן העופות.
פרק א, משנה א: חַטַאת הָעוֹף, נַעֲשֵׂית לְמַטָּה – הזאת דמה על קיר המזבח נעשה למטה מ'חוט הסיקרא', המקיף את המזבח באמצע גובהו, שנאמר (ויקרא ה ט) 'וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא', ומשמעות הפסוק היא ש'קיר המזבח' הוא אותו קיר שכשממצים אליו את הדם, יורד הדם מאליו אל יסוד המזבח, והיינו למטה מחוט הסיקרא. וְחַטַּאת בְּהֵמָה, הזאת דמה נעשה לְמַעְלָה מחוט הסיקרא, שנאמר בה (ויקרא ד כה) 'וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה', כלומר, מול קרנות המזבח, בחלקו העליון [ויש אומרים על הקרנות ממש].
עוֹלַת הָעוֹף, נַעֲשֵׂית לְמַעְלָה מחוט הסיקרא, כיון שנאמר (ויקרא א טו) 'וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ', ומהסמכת הלשונות 'ומלק' ו'והקטיר' יש ללמוד שכשם שההקטרה נעשית בראש המזבח, כך מיצוי הדם של עולת העוף נעשה בחלקו העליון של המזבח, למעלה מחוט הסיקרא. וְעוֹלַת הַבְּהֵמָה נעשית הזיית דמה לְמַטָּה מחוט הסיקרא, כיון שנאמר בה לשון 'יסוד המזבח'. אִם שִׁנָּה בָּזֶה וּבָזֶה – שהיזה מדם חטאת העוף למעלה מחוט הסקרא, או שמיצה את דם עולת העוף למטה, פָּסוּל.
כפי שהתבאר, רוב קרבנות החובה של העוף באות 'קן' של שתי תורים או שני בני יונה, ומבארת המשנה, סֵדֶר קִנִּים כָּךְ הוּא, הַחוֹבָה – קן שחייב אדם להביא [כגון יולדת], אֶחָד בא לחַטָּאת, וְאֶחָד בא לעוֹלָה. בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת שמתנדב האדם קינים לקרבן, כֻּלָּן עוֹלוֹת. ומוסיפה המשנה ומבארת, אֵיזֶהוּ 'נֶדֶר', הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, ואינו מחיל את נדרו על קרבן מסוים, וְאֵיזֶהוּ 'נְדָבָה', הָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ עוֹלָה. מַה החילוק לענין הדין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים, אם מֵתוּ אוֹ נִגְנְבוּ, חַיָּבִים הבעלים בְּאַחֲרָיוּתָם, כיון שהנדר הוא חובה על האדם עצמו להביא קרבן זה, ואינו נפטר מחיוב זה עד שיביא את הקרבן למקדש, וּנְדָבוֹת, אם מֵתוּ אוֹ נִגְנְבוּ, אֵין הבעלים חַיָּבִים בְּאַחֲרָיוּתָן, כיון שהתחייבותו היתה להביא קן מסוים זה לקרבן, וכיון שאבד או נגנב, נפטר מחיובו:
