משנה ט: הַפֶסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:
בשר קרבן הַפֶסַח, לאַחַר חֲצוֹת הלילה, כיון שהוא 'נותר' ואסור באכילה, הרי הוא מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם, כטעם שיבואר להלן. דין נוסף, הַפִּגּוּל – בשר קרבן שבשעת הקרבתו חשב הכהן מחשבת פיגול הפוסלת את הקרבן, והיינו שחשב שיאכלוהו בזמן או במקום שאסור לאוכלו, וְהַנּוֹתָר – בשר קדשים שנשאר לאחר זמן אכילתו, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם, לפי שגזרו חכמים על כל בשר קדשים שהתפגל שיטמא את הידים, כדי שלא יבואו כהנים שאינם הגונים לפגלו בכוונה. וכן גזרו על נותר לאחר זמן אכילתו, שיטמא את הידים, כדי שלא יתעצלו באכילתו בזמנו. מי שבֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח, 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול הפסח', פָּטַר אֶת הברכה שֶׁל הזֶבַח – קרבן חגיגה. כיון שדמו של הפסח ניתן על גבי המזבח ב'שפיכה', ודם החגיגה ניתן ב'זריקה', ואם נתנו ב'שפיכה' יצא, ולכן נחשב שהחגיגה בכלל הפסח. אבל אם בֵּרַךְ אֶת הברכה שֶׁל הזֶבַח – 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול הזבח', לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, כיון שאם נתן את דם הפסח ב'זריקה' לא יצא, ונמצא שאין הפסח בכלל החגיגה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, כיון שהוא סובר שאין 'זריקה' מועילה בפסח ולא 'שפיכה' מועילה בשלמים, ולכן אין ברכה של אחד מהם פוטרת את הקרבן השני, אלא כל אחד מהם טעון ברכה.
הדרן עלך מסכת פסחים
