משנה ב: כָּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ, הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ, חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ. נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה, נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית, נְכָסִים הַמְּיֻחָדִים, וּבְכָל מָקוֹם חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:
משנתנו מבארת את הכללים מתי, באיזה מקום ולמי מתחייב האדם בתשלומי נזק: כָּל דבר שֶׁחַבְתִּי [-שהתחייבתי] בִּשְׁמִירָתוֹ, אם לא שמרתיו כראוי, והזיק, אני הוא שהִכְשַׁרְתִּי וזימנתי אֶת נִזְקוֹ, וחייב אני לשלם את הנזק. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ, ועל ידי זה השלמתי את יצירת המזיק, כגון שהיה ברשות הרבים בור בעומק תשעה טפחים, שאינו ראוי להמית בעל חיים שנופל בו, וחפרתי טפח נוסף והשלמתיו לעשרה טפחים, ונעשה ראוי להמית, ונפל שם בעל חיים ומת, חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמִין כְּאילו גרמתי להֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ.
עתה מבארת המשנה על נזקיהם של אילו נכסים יש חיוב תשלומים: נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה – נכסים שאינם שייכים להקדש, נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית – של ישראלים, נְכָסִים הַמְּיֻחָדִים – השייכים לאדם, ואינם של הפקר, על נזקי כל אלו חייב המזיק לשלם [למעט נכסי הקדש, גויים והפקר, שפטורים על נזקיהם].
וּבְכָל מָקוֹם שאירע הנזק, חייב המזיק לשלם, חוּץ מֵאופן שאירע הנזק ברְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק, שאם נכנס הניזק לרשות המזיק, והזיקו שם שור של בעל הבית, פטור [אך לבעל הבית עצמו אסור להזיק גם למי שנכנס לרשותו שלא ברשות], וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק – רשות המשותפת לשניהם, וזהו מקום המיוחד לשוורים ולפירות, והזיק שורו של האחד את פירות חבירו ב'שן' או ב'רגל', פטור.
וּכְשֶׁהִזִּיק באופן שיש בו חיוב תשלומים, חָב [-חייב] הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק, ואם משלם בקרקעות, משלם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ [חזרה על כך המשנה אף שכבר שנינו כן לעיל משנה א', כדי להשמיענו שאף על נזקי 'קרן' משלם המזיק במיטב הארץ].
