(א) וַיִּבְרַ֣ח דָּוִ֔ד מִנָּי֖וֹת בָּֽרָמָ֑ה וַיָּבֹ֞א וַיֹּ֣אמֶר ׀ לִפְנֵ֣י יְהֽוֹנָתָ֗ן מֶ֤ה עָשִׂ֨יתִי֙ מֶֽה־עֲוֹנִ֤י וּמֶֽה־חַטָּאתִי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כִּ֥י מְבַקֵּ֖שׁ אֶת־נַפְשִֽׁי׃ (ב) וַיֹּ֨אמֶר ל֣וֹ חָלִילָה֮ לֹ֣א תָמוּת֒ הִנֵּ֡ה לֹֽא־יַעֲשֶׂ֨ה אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר קָטֹ֔ן וְלֹ֥א יִגְלֶ֖ה אֶת־אָזְנִ֑י וּמַדּוּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת׃ (ג) וַיִּשָּׁבַ֨ע ע֜וֹד דָּוִ֗ד וַיֹּ֨אמֶר֙ יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל־יֵֽדַע־זֹ֥את יְהֽוֹנָתָ֖ן פֶּן־יֵֽעָצֵ֑ב וְאוּלָ֗ם חַי־ה֙' וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ כִּ֣י כְפֶ֔שַׂע בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הַמָּֽוֶת׃ (ד) וַיֹּ֥אמֶר יְהֽוֹנָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד מַה־תֹּאמַ֥ר נַפְשְׁךָ֖ וְאֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ (ה) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־יְהֽוֹנָתָ֗ן הִֽנֵּה־חֹ֨דֶשׁ֙ מָחָ֔ר וְאָֽנֹכִ֛י יָֽשֹׁב־אֵשֵׁ֥ב עִם־הַמֶּ֖לֶךְ לֶֽאֱכ֑וֹל וְשִׁלַּחְתַּ֨נִי֙ וְנִסְתַּרְתִּ֣י בַשָּׂדֶ֔ה עַ֖ד הָעֶ֥רֶב הַשְּׁלִשִֽׁית׃ (ו) אִם־פָּקֹ֥ד יִפְקְדֵ֖נִי אָבִ֑יךָ וְאָֽמַרְתָּ֗ נִשְׁאֹל֩ נִשְׁאַ֨ל מִמֶּ֤נִּי דָוִד֙ לָרוּץ֙ בֵּֽית־לֶ֣חֶם עִיר֔וֹ כִּ֣י זֶ֧בַח הַיָּמִ֛ים שָׁ֖ם לְכָל־הַמִּשְׁפָּחָֽה׃ (ז) אִם־כֹּ֥ה יֹאמַ֛ר ט֖וֹב שָׁל֣וֹם לְעַבְדֶּ֑ךָ וְאִם־חָרֹ֤ה יֶֽחֱרֶה֙ ל֔וֹ דַּ֕ע כִּֽי־כָלְתָ֥ה הָֽרָעָ֖ה מֵֽעִמּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה, באותו זמן שהיה שאול מתנבא הספיק דוד לברוח מהמקום, וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן, מֶה עָשִׂיתִי, מֶה עֲוֹנִי – איזה עוון עשיתי מצד עצמי, וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ – או איזה חטא עשיתי כלפי אביך, כִּי מְבַקֵּשׁ הוא אֶת נַפְשִׁי.
(ב) וַיֹּאמֶר לוֹ יהונתן, חָלִילָה, לֹא תָמוּת, ומה ששלח אבי מלאכים אחריך לא היה כדי להורגך, אלא לשמור שלא תברח, והראיה לזה, כי הִנֵּה לֹא יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי, וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אֵין זֹאת – אין הדבר כפי שחשבת, שרצונו להורגך, אלא כוונתו היתה שלא תברח מפניו.
(ג) וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר, אדרבה, בגלל שאביך החליט להורגי, ויָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וַיֹּאמֶר בלבו, אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן, פֶּן יֵעָצֵב, וְאוּלָם חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ, כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת – רק פסיעה אחת שעשיתי בעת שהטיל עלי שאול את החנית, הצילה אותי ממוות, והרי זו ראיה שהחליט החלטה גמורה להורגני.
(ד) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד, מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ – מה רצונך, וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.
(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן, הִנֵּה חֹדֶשׁ – חידוש הלבנה מָחָר, וביום ראש חדש דרך כל מקורבי המלך לאכול על שולחנו לכבוד היום, וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל – אף אני רוצה לאכול על שולחנו, כיון שאם לא אבוא יהיה דיני כמורד במלכות, שהלכתי ללא רשותו, וְשִׁלַּחְתַּנִי – לכן רצוני שתתן לי רשות ללכת, וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית – ואסתתר בשדה עד היום השלישי של החודש, כדי שאם לא ישאל עלי ביום הראשון של ראש חדש, ישאל ביום השני.
(ו) אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ – ואם ישאלך אביך שאול היכן אני, וְאָמַרְתָּ, נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ – בני משפחתו של דוד ביקשו ממנו לבא לעירו, בית לחם, וכיון שהיה צריך לרוץ במהירות לא התעכב לבקש רשות מהמלך אלא ביקש מיהונתן, כִּי זֶבַח הַיָּמִים – זבח מיוחד שעושים בכל שנה ביום זה שָׁם, לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה, ולכן ביקשו שגם הוא יבוא.
(ז) אִם כֹּה יֹאמַר שאול, טוֹב, הרי זה סימן ששָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ. וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ – אם יכעס, דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ להורגני.
