הָא מִילְּתָא – נידון זה, מתי רשאים הדיינים לכתוב את הודאתו [האם די בכך שהוא אספם או רק כשקבעו מקום ושלחו אחריו שליח בית דין שיזמינו לדין], חֲזֵינָא בָּהּ פְּלוּגְתָא בֵּינִי רַבְּוָאתָא – ראינו בה מחלוקת בין רבותינו, אִיכָּא מַאן דְּאָמַר דְּלֵית הִלְכְתָא – יש מי שאומר שאין הלכה כְּמַר בַּר רַב אַשִׁי, המצריך שיקבעו מקום ויזמינוהו לדין, וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר שהֲלָכָה כְּמַר בַּר רַב אַשִׁי, דְּכָל הֵיכָא דְּלֹא אִיתְּמַר בְּהֶדְיָא לֵית הִלְכְתָא – כיון שבכל מקום שלא אמרו בפירוש בגמרא שאין הלכה כְּמַר בַּר רַב אַשִׁי, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – הלכה כמותו, וְלֹא אַשְׁכְּחִנָן בְּכוּלֵיהּ תַּלְמוּדָא דְּלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – ולא מצאנו בכל הש"ס מקום שאין הלכה כמותו, בַּר מֵהָנֵי תְּרֵי – חוץ משני מקומות אלו, דְּמֵיפַּך שְׁבוּעָה – של איפוך שבועה מהמחויב על שכנגדו, שלדבריו גם מי שהתחייב שבועת התורה יכול להופכה על שכנגדו (שבועות מא.), וְחִיוָארֵי – צבע לבן שבצומת הגידין בבהמה (חולין עו:), וְסִימָנַיִךְ 'הָפַךְ לָבָן', וְהַאי סְבָרָא דְּרַבֵּינוּ הַאי גָאוֹן זצ"ל.
הוֹדָה בְּמִטַּלְטְלִין, וכגון בהלואה או בפקדון, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – קבלו מידו קנין על הודאתו, כּוֹתְבִין שטר על הודאתו. לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, אֵין כּוֹתְבִין, כיון שאם זו הלואה, הרי עדיין רשאי הלוה להשתמש בה, ואם זהו פקדון, כל זמן שאין עליו שטר נאמן הוא לומר שהחזיר את הפקדון. הודה בִּמְקַרְקְעִין, וְלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, מַאי – מה הדין, האם כותבים או לא, אַמֵימָר אָמַר, כּוֹתְבִין, כיון שקרקע עומדת בחזקת בעליה, ומיד כשהודה שהיא שייכת לאותו אדם הרי היא בחזקתו, ואין זה אלא גילוי מילתא. וּמָר זוּטְרָא אָמַר, אֵין כּוֹתְבִין. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא שכּוֹתְבִין. וּמִטַּלְטְלִין, אַף עַל גָּב דְאִיתִינְהוּ בְּעֵינַיהוּ – אף על פי שהם קיימים בעין ברשות המודה, כֵּיוָן דִמְחוּסְרֵי גוּבַיאנָא – כיון שעדיין הם ברשותו ויש צורך לגבותם וליתנם ליד התובע, ויש לו הפסד מכך, לָאו כְּמְקַרְקְעֵי דָּמִי – אין זה דומה להודאה בקרקעות, הִלְכָּךְ [-ולכן] אֵין כּוֹתְבִין.
כפי שהתבאר, עדים רשאים לכתוב את הודאת הבעל דין רק אם אמר להם לכתוב, הגמרא מבררת האם יש צורך שיכתבו בשטר שאכן אמר להם כן: הַהִיא אוֹדִיתָא – מעשה בשטר הודאה שיצא בבית דין, דְּלֹא הֲוָה כְּתִיב בָּהּ – שלא היה כתוב בה 'אָמַר לָן כְּתוֹבוּ וַחֲתוֹמוּ וְהָבוּ לֵיהּ' – אמר לנו המודה כתבו וחתמו ותנו לו, והסתפקו בני הישיבה האם יש לחשוש שטעו העדים וכתבו שטר הודאה זה בלא ציווי המתחייב, אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, הָיִינוּ – אופן זה הוא כעין דינו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר, לגבי שטר מכירה שהתעורר חשש שמא היה המוכר קטן באותו זמן ולא חלה מכירתו, חֲזָקָה היא שאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה המוכר גָּדוֹל, ואף כאן חזקה היא שלא היו העדים חותמים על שטר הודאה זה, אם לא שציוה עליהם המתחייב לעשות כן.
מַתְקִיף לָהּ [-הקשה על כך] רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, מִי אִיכָּא מִידִי דַּאֲנַן לֹא יַדְעִינָן – וכי יש איזו הלכה, שאינה ידועה לנו, וְסַפְרֵי דְבֵי דִּינָא יָדְעֵי – ואילו סופרי בית הדין הכותבים את השטרות יודעים, כלומר, הרי יש דיינים רבים שאינם בקיאים בהלכה זו, שאין שנים כותבים שטר הודאה עד שיצווה עליהם לכתוב, ואם כן מנין לנו שאותם שנים שחתמו על שטר ההודאה היו בקיאים בהלכה זו. שְׁאִילוּ לְסַפְרֵי דְּאַבַּיֵּי – שאלו את סופרי בית הדין של אביי, וְיַדְעֵי – וידעו הלכה זו, וכן שאלו לְסַפְרֵי דְּרָבָא, וְיַדְעֵי, ולכך אין חוששים שמא נכתב שטר זה שלא כדין.
