א) כבר נתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, שהפסח אינו נשחט אלא לשם פסח, ולשם בעליו, ואם שחטו במחשבת שינוי השם, כלומר, לשם קרבן אחר או לשם אדם אחר שאינו בעליו, הרי הוא פסול.
השוחט את הפסח על בני חבורה, ואמר להם לאחר זמן, אותו הפסח ששחטתי עליכם, שלא לשמו שחטתיו, אם היה נאמן להן, סומכין על דבריו. ואם לאו, שורת הדין היא שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח, ויביא פסח שני. [יעויין בכסף משנה, לחם משנה, ועוד אחרונים, שהאריכו לבאר את החילוק בין דין זה לבין הדין המוזכר לעיל (פ"ג ה"ט) שאין להביא קרבן פסח שני מספק].
ב) בשר הפסח שנטמא, ונודע לו הדבר קודם זריקה של הדם, אף על פי שהאימורין טהורין, לא יזרוק את הדם, כיון שאין הפסח בא אלא לאכילה, וכיון שנטמא ואי אפשר לאוכלו, אין מקום לזריקת הדם, ואם עבר וזרק, לא הורצה. ואם לא נודע לו שנטמא בשר הקרבן עד שנזרק הדם, הורצה, שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא, ואינו מרצה על הזדון. נטמאו מקצת האיברים, שורף את הטמאים, ואוכל את הטהורים. נטמאו האמורים העומדים להקטרה על גבי המזבח, והבשר קיים והוא טהור, זורק את הדם, והבשר נאכל לערב. נטמאו הבעלים אחר שנשחט הקרבן, לא יזרוק את הדם. ואם זרק, לא הורצה. לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, אלא אם נטמאה בטומאת התהום [טומאה שאין שום אדם בעולם שיודע עליה], כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.
