ח) מי שבא בבית הפרס – הנכנס למקום שנחרש בו קבר, ויתכן שיש שם עצמות קטנות העשויות לטמא אותו ללא ידיעתו, וגזרו חכמים טומאה על כל מי שעובר שם, הרי זה מנפח והולך – עליו להסיט את כל מה שנמצא בדרך הילוכו על ידי נפיחה [אך לא בידיו, שאז ייטמא במגע], ואם לא מצא עצם במקום הילוכו, ולא נטמא, שוחט ואוכל פסחו. ואף על פי שהלך בבית הפרס, וגזרו חכמים טומאה על כל מי שהולך שם, אף אם לא נגע בעצם, לפי שטומאת בית הפרס מדבריהן – מדרבנן היא, כמו שביארנו בהלכות טמא מת, ולא העמידו חכמים את דבריהם במקום איסור כרת, כמו שביארנו. וכן בית הפרס שנדוש – שהלכו בו בני אדם רבים ושחקו את העצמות שבו, הרי הוא בחזקת טהור לעושה פסח.
ט) האונן – מי שמת אחד מקרוביו, ראוי לאכול הפסח לערב, מפני שאנינות לילה מדבריהם – מדרבנן, ולא העמידו חכמים את דבריהם במקום כרת בדבר זה, אלא שוחטין עליו, וטובל, ואחר כך אוכל, כדי שיפרוש מאנינותו ולא יסיח דעתו. במה דברים אמורים, באופן שמת לו המת אחר חצות יום ארבעה עשר, שכבר נתחייב בקרבן פסח, אבל אם מת לו המת קודם חצות, בזמן שעדיין לא התחייב בהקרבת הפסח, אין שוחטין עליו, אלא ידחה לשני. ואם שחטו עליו, וזרקו הדם, טובל ואוכל לערב.
מת לו מת בשלשה עשר בניסן, וקברו בארבעה עשר, הרי הוא ביום קבורה אונן מדבריהם – מדרבנן, וכיון שהיום עצמו הוא רק מדרבנן, אינו תופס לילו מדבריהם. לפיכך שוחטין עליו, וטובל, ואוכל לערב אף בשאר הקדשים.
ויום שמועה – יום ששמע בו שמת קרובו, אף אם עבר זמן רב מהמיתה עצמה, ויום ליקוט עצמות – יום שמלקטים את עצמות קרוביו להעביר לקבר אחר, הרי הוא כיום קבורה. לפיכך, מי שלקט עצמות מֵתוֹ ביום ארבעה עשר, או ששמע שמת לו מת ביום ארבעה עשר, שוחטין עליו את הפסח, וטובל, ואוכל בקדשים לערב.
