(ט) וַיָּבֹ֨אוּ֙ נַֽעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל־נָבָ֛ל כְּכָל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ׃ (י) וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו׃ (יא) וְלָֽקַחְתִּ֤י אֶת־לַחְמִי֙ וְאֶת־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה׃ (יב) וַיַּֽהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי־דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֨בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ (יג) וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד לַֽאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם־דָּוִ֖ד אֶת־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ ׀ אַֽחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָֽשְׁב֥וּ עַל־הַכֵּלִֽים׃
֍ ֍ ֍
(ט) וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד, וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, ללא כל שינוי, והיו אלו דברי ריצוי ופיוס נאים, ואמרו כן בְּשֵׁם דָּוִד, שמן הראוי לכבדו, וַיָּנוּחוּ – פסקו מלדבר, ולא הוסיפו שום דבר מעצמם שלא אמר להם דוד, ולא היה בדבריהם כל דבר שאינו הגון.
(י) ואף על פי כן ענה להם נבל בדברים קשים, וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי, כלומר, אינו חשוב לא מצד עצמו ולא מצד אבותיו, וכל מה שמפורסם ממנו הוא שהעיז למרוד בשאול, אבל גם בדבר זה אין כל חידוש, כי הַיּוֹם רַבּוּ העֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו, והתכוון לזלזל בו שאפילו מצד גודל רעתו, כביכול, שהוא מורד במלכות, אין כל דבר מיוחד ומחודש, שמחמת כן ישמע לו.
(יא) וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי והכנתי הכל לְגֹזְזָי, וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה, ובכך השים עצמו כאינו מכיר בכך שהיטיבו וסייעו לרועים אשר לו, ואף בחינם לא רצה לתת להם דבר.
(יב) וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם בלא לטעום אצלו מאומה, וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ – לדוד כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ודוד החשיב את נבל מחמת דברים אלו כמורד במלכות, מאחר ונמשח למלכות על ידי נביא, ונטו אליו רוב שבט יהודה.
(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו, חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וחגירת החרב היא גילוי דעת שנבל חייב מיתה, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ [כיון שבדיני נפשות מתחילים משמיעת דעתו של הדיין הקטן, ורק בסוף אומר ראש הסנהדרין את דעתו, כך גם כאן התחילו מהקטן, ורק בסוף חגר דוד את חרבו], וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים, לשומרם.
