(כ) וְהָיָ֞ה הִ֣יא ׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֨דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו יֹֽרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹ֖שׁ אֹתָֽם׃ (כא) וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹֽא־נִפְקַ֥ד מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּֽשֶׁב־לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃ (כב) כֹּֽה־יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹֽיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם־אַשְׁאִ֧יר מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ עַד־הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃ (כג) וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֨יִל֙ אֶת־דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַֽחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ׃ (כד) וַתִּפֹּל֙ עַל־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּי־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶֽעָוֹ֑ן וּֽתְדַבֶּר־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאָזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃ (כה) אַל־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י ׀ אֶת־לִבּ֡וֹ אֶל־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת־נַֽעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ׃
֍ ֍ ֍
(כ) וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר, וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר – במורד שבין שני הרים, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ מההר שממולם, וַתִּפְגֹשׁ אֹתָם, והיה זה אחרי שדוד כבר ראה את נערי נבל הולכים עם החמורים הטעונים, וחשב שהם מוליכים את הכל לביתו של נבל.
(כא) וְדָוִד אָמַר כאשר ראה את הנערים הללו, אַךְ לַשֶּׁקֶר – בחינם שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר, וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה, וַיָּשֶׁב לִי עתה רָעָה תַּחַת טוֹבָה.
(כב) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף, אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ [-לנבל] עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר – אדם בן דעת, אשר דרכו לְהָשִׁית מחשבות בקירות ליבו.
(כג) וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד, וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר, וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ.
(כד) וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, נבל עצמו אינו נחשב לכלום, כי אף שיש לו עושר ונכסים, לא השליטו ה' בכל מעשי ידיו, ומה שהוא מפורסם כאדם עשיר ומכובד זה בגללי, שאני אשתו, ולכן בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן – עיקר העוון הוא בי, אבל כיון שכך, וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ – תן לי רשות לדבר בפניך, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ – קבל את דברי.
(כה) אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל, כיון שאין הבזיון נחשב אלא בין שני בני אדם שוים, ולא יתבזה אדם נכבד מחמת הנהגתו של אדם פחות ונקלה, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא, נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ, ועיקר ההקפדה היא עלי, וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ.
