פרשת אמור
"כי אם לשארו הקרוב אליו… ולאחותו הבתולה… לה יטמא" (ויקרא כא ב-ג)
מצוות עשה, שיטמאו הכהנים לאותם ששה קרובים המפורטים בתורה, שמתו, שנאמר 'לה יטמא', זו מצות עשה, ואפילו אם לא רצה הכהן להיטמא לקרובו, מטמאין אותו בעל כרחו. מעשה שהיה ביוסף הכהן, שמתה אשתו בערב הפסח, ולא רצה להטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. ובביאור מצוה זו כתב הרמב"ם שזו היא מצוות אבילות, כלומר, שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר על כל אחד מששת המתים הקרובים אליו הנזכרים בכתוב.
משרשי המצוה, כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר, לא יתפעל לדבר 'בכח' עד שיוציא הענינים מן הכח אל הפועל, על כן בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו, אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי ה' יתברך לא יגרום צער לאדם כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתנו השלמה, ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבלות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו לפי כוחו.
ונוהגת מצוה זו, של חיוב הטומאה במת הקרוב, בכהן, בכל מקום ובכל זמן, אך רק באנשים, ואילו בנשות כהונה אין מצוה זו נוהגת. ומצות חיוב האבלות, הנגררת עם מצוה זו כמו שהתבאר, נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם, בין כהן בין ישראל, באנשים ובנשים.
