המשך משנה א: מֵת אֶחָד מֵהֶן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בַנָּזִיר, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלָּךְ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה בְּסָפֵק. וְסוֹפְרִין שְׁלשִׁים יוֹם וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלָּךְ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה בְּסָפֵק וְזֶהוּ קָרְבַּן טָהֳרָתָךְ. אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא, וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בַּנָּזִיר, אֶלָּא מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְהַחַטָּאת בְּסָפֵק. וְסוֹפֵר שְׁלשִׁים יוֹם וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי. הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה, וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִמְצָא זֶה מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים. אֲבָל הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא:
המשנה ממשיכה עתה בנידון של שני נזירים שנטמא אחד מהם, ואין ידוע מי הוא, שמביאים יחד קרבן טומאה וקרבן טהרה, ועושים תנאי שקרבנות הטומאה יהיו לטמא שביניהם וקרבנות הטהרה יהיו לטהור שביניהם: מֵת אֶחָד מֵהֶן, קודם שהספיקו לעשות את העצה המבוארת לעיל במשנה, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יְבַקֵּשׁ הנזיר החי אֶחָד מִן הַשּׁוּק, שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בַנָּזִיר, וְאוֹמֵר לאותו אחד מן השוק, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד, וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם. וְסוֹפְרִין שניהם שְׁלשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלָּךְ [שהרי סיים את שלשים ימי נזירותו בטהרה], וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טֻמְאָה בְּסָפֵק, ודין קרבן זה שאינו נאכל. וְסוֹפְרִין שניהם שְׁלשִׁים יוֹם נוספים, וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה אחד, וְאוֹמֵר, אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא, קָרְבַּן טֻמְאָה שהקרבתי היה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה היה שֶׁלָּךְ, וְזֶה הקרב עתה הוא קָרְבַּן טָהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר, קָרְבַּן טָהֳרָה היה שֶׁלִּי, וְקָרְבַּן טֻמְאָה הוקרב בְּסָפֵק, וְהקרב עתה זֶהוּ קָרְבַּן טָהֳרָתָךְ. אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא, וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ – וכי איזה אדם יסכים לו, שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בַּנָּזִיר, אֶלָּא עושה כך, לאחר שיסתיימו ימי נזירותו מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, ועליו להביא עתה קרבן טומאה, הרי הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי, וְהָעוֹלָה נְדָבָה [ואינה חובה, שהרי נזיר טמא מביא עולת העוף, וזו עולת בהמה], ואשם אינו יכול להביא מספק כי אין אשם בא בנדבה, ואין האשם מעכב. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, ועליו להביא חטאת עולה ושלמים, הרי הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי, וְהַחַטָּאת בְּסָפֵק, שאינה נאכלת [ושלמים אינו יכול להביא מספק, הגם שהם באים בנדבה, כיון ששלמי נזיר צריכים לחם וזרוע בשילה, ואין עושים כן בשלמים רגילים], וְסוֹפֵר שְׁלשִׁים יוֹם נוספים של נזירות, וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה, וְאוֹמֵר, אִם טָמֵא הָיִיתִי, הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה היתה נְדָבָה, וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי, הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה היתה חוֹבָה, וְזוֹ נְדָבָה, וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי, שמביא עתה את החטאת והשלמים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, נִמְצָא נזיר זֶה, אם אכן היה הוא טהור, מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים, שבתחילה הביא עולה, ולאחר שלשים יום הביא חטאת ושלמים, אֲבָל הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא שיעשה כך, ואין כל חסרון בכך שמביא קרבנותיו לחצאין [ובגמרא מבואר שאף רבי יהושע ידע שאין בכך כל חשש, ולא אמר כן אלא כדי ללמד את התלמידים שלא יתביישו לשאול ולברר את הדברים כל צרכם, אף שהם פשוטים, ולא יתביישו מפני המלעיגים].
