ג) כפי שהתבאר, אין מקבלים מהגויים אלא קרבנות עולה, ולכן, נכרי שהביא בהמות לקרבן שלמים, מקריבין אותן לשם עולות, שהעכו"ם לבו – כוונתו לשמים, כלומר, שיוקרבו קרבנותיו כליל לשמים, ולא ייאכלו על ידי הכהנים. אבל אם נדר שלמים ונתנם לישראל על מנת שיתכפר בהן לישראל, כגון שהיה אותו ישראל חייב בקרבן, אוכלין אותן הישראלים כשאר שלמי ישראל. וכן אם נתנן לכהן, שיתכפר לו בהן, כהן אוכלן:
ד) ישראל שהוא מומר לעבודה זרה, או שהוא מחלל שבת בפרהסיא, אין מקבלין ממנו קרבן כלל, ואפילו העולה שמקבלין אותה מן הנכרים, אין מקבלין אותה מן המומר הזה, שנאמר 'אדם כי יקריב מכם', מפי השמועה למדו [-קבלו חז"ל דרשה זו], שיש לדרוש את הלשון 'מכם', שרק חלק מכם יכולים להביא קרבנות, ולא כולכם, להוציא את המומר מהכלל, שאין מקבלים ממנו קרבנות. אבל אם היה מומר לשאר עבירות, ולא לעבודה זרה או חילול שבת, מקבלין ממנו כל הקרבנות, כדי שיחזור בתשובה. היה מומר לעבירה מסוימת, והוא מפורסם וידוע לעשותה, והורגל בה, בין להכעיס בין לתיאבון [-לשם הנאה], אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד, כגון שהיה רגיל לאכול חֵלֶב, בין להכעיס בין לתיאבון, ושגג ואכל חלב, והביא חטאת על כך, אין מקבלין אותה ממנו:
