הלכות בכורות, פרק ד, יא-יב

יא) בהמה גסה שהפילה חררת [-גוש] דם, הרי זו נפטרה מן הבכורה, שחזקתה שהולד בתוכה, וְרַבָּה [-התרבה] עליו הדם, והפסידו, ובטלו, וקוברין חררה זו כמו נפל של מבכרת, אף על פי שאין חררה זו קדושה, ולמה קוברין אותה, כדי לפרסם הדבר שנפטרה מן הבכורה.
יב) כבר ביארנו בענין נדה, שהולד באדם נגמר לארבעים יום, והמפלת לפחות מארבעים, אינו ולד. אבל לגבי ולד בהמה לא עמדו חכמים על מניין הימים שיגמר בו, אבל אמרו שהמפלת טינוף, אינה מתעברת אחריו, ולא מקבלת ולד אחר לפחות משלשים יום.