הלכות בכורות, פרק ו, א-ב

א) מצות עשה להפריש אחד מעשרה מכל בהמות טהורות שיולדו לאדם בכל שנה ושנה. ואין מצוה זו נוהגת אלא בבקר וצאן בלבד, שנאמר 'וכל מעשר בקר וצאן' וגו'.
ב) מעשר בהמה נוהג בבהמות חולין, אבל לא בבהמות מוקדשין. ונוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית – בין בזמן שבית המקדש קיים ובין כשאינו קיים, אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, ותקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית, והטעם לכך, גזירה שמא יטעו ויאכלהו כשהוא תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת, שהוא שחיטת קדשים בחוץ, שיש בכך איסור כרת. ואם עבר ועשה בזמן הזה, הרי זה מעשר, ויאכל במומו.