הלכות בכורות, פרק ז, א-ב

א) מי שהיו לו עשרה טלאים, והפריש אחד מעשרה, וכן מי שהיו לו מאה והפריש עשרה למעשר, אין אלו מעשר. אלא כיצד עושה, כונס את כל הטלאים או את כל העגלים החייבים במעשר לדיר, ועושה לו פתח קטן, כדי שלא יצאו שנים כאחד, ואת אמותיהן של הטלאים או העגלים מעמיד מבחוץ, והן גועות, ועושה כן כדי שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן, והטעם שאינו יכול להוציאם בידיו, כיון שנאמר 'כל אשר יעבור תחת השבט', ויש ללמוד מלשון הפסוק שצריך שיעבור מעצמו, ולא שיוציאו בידו, וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונה אותן בשבט – במקל, א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט', והיוצא עשירי, בין אם הוא זכר ובין נקבה, בין תמים ובין בעל מום, סוקרו בסקרא – צובעו בצבע אדום, ואומר 'הרי זה מעשר'. ואם לא סקרו בסקרא, ולא מנאן בשבט, או שמנאן רבוצים או עומדים, הרי אלו מעשר, הואיל ומנאם עשרה עשרה, וקידש עשירי, הרי זה מעשר.
ב) אין צריך לצרף כל בהמה שנולדה ברשותו לדיר אחד, אלא מצרף כל עדר ועדר לבדו. היו לו חמשה טלאים בירושלים וחמשה טלאים בעכו, אין מצטרפין, וכולן פטורין מן המעשר. וכמה המרחק שיהיה בין אלו לאלו ויצטרפו, ששה עשר מיל.