יא. אם לקח דבר שברכתו בפה"א וחשב שהוא פרי העץ ובירך אדעתא דעץ שאמר בא"י אמ"ה ע"ד לומר העץ ונזכר וסיים בפה"א, יצא. וכן ה"ה אם לקח דבר שברכתו שהכל וחשב שהוא עץ ופתח ובירך ע"ד לומר העץ ונזכר ואמר שהכל, יצא. וכן ה"ה אם לקח כוס משקה שברכתו שהכל וסבור שהוא יין, ג"כ דינא הכי דיצא. אך לדעת הרמב"ם ז"ל לא יצא כיון דבעיקר הברכה היה בדעתו לומר שלא כהוגן. כיצד יעשה משום ספק ברכות, יטעום מזה שבידו שבירך עליו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה לכ"ע, ומשום חששת סברת הרמב"ם ז"ל יתן לאחרים שיברכו ויאכלו ממנו ויכוונו לפטרו ואז יאכל כרצונו:
ומיהו אם זה הפרי שהיה בידו ברכתו בפה"ע וחשב שהוא פרי האדמה ואמר בא"י אמ"ה ע"ד לומר בפה"א ונזכר וסיים בפה"ע, יצא לכ"ע ואין צריך לתקן בזה, יען שאם בירך על דבר שברכתו עץ בפה"א יצא. וכן ה"ה אם זה ברכת עץ או בפה"ג וחשב שברכתו שהכל ופתח לומר שהכל וסיים ברכתו העקרית, יצא לכ"ע משום דעל הכל אם בירך שהכל יצא:
