א. איסור חמץ שונה משאר האיסורים שבתורה, שבכל האיסורים אם נפסל המאכל מאכילת אדם, הרי הוא מותר באכילה מדאורייתא, ולפעמים גם מדרבנן [וכמו שיבואר בהמשך], אבל בחמץ ההיתר הוא רק אם נפסל גם מאכילת כלב, ובתנאי שנפסל מאכילת כלב לפני פסח.
בסעיפים אלו נדון רק ביחס לחשש חמץ בקוסמטיקה ובחומרי הגיינה, ולא ביחס לחששות איסור אחרים.
חשוב לדעת, חמץ לפני פסח בטל בששים, אבל כשמערבים בקביעות איסור בהיתר, גם אם יש ששים כנגד האיסור, הכל נאסר.
ב. חמץ שנפסל אפילו מאכילת כלב, מדאורייתא מותר לאוכלו, אבל חכמים אסרו לאוכלו משום שבכך שהוא רוצה לאוכלו הרי הוא מחשיבו. ולכן, אם עירב בכוונה מאכל שנפסל מאכילת כלב עם שאר מאכלים בכדי לאוכלם כך יחד, אסור לאוכלם, וכל שכן שאסור לאוכלו בפני עצמו. אבל אם נפל מאכל שנפסל מאכילת כלב לתוך מאכלי היתר, ואינו רוצה כלל את המאכל שנפסל המעורב, אם יש רוב היתר מותר לאוכלו.
