כג. ענין הזווג והעונה של שבת הוא מצוה רבה, ואשרי הזוכה לעשות כל מעשיו לש"ש. וכבר ארז"ל בגמרא עונתן של ת"ח מליל שבת לליל שבת, ורק בליל ראשון של פסח, וליל ראש השנה, וליל שמיני עצרת, וליל שני דשבועות, אפילו שחלו בשבת אין לעשות זווג בהם ע"פ הסוד, אלא רק אם הוא ליל טבילת מצוה. וכל זה הוא לת"ח ואנשי מעשה, אבל המון העם, מי שיודע בעצמו שאינו יכול לעמוד בדבר זה, שאינו יכול לכבוש תאותו, מותר לו לשמש אפילו בלילות החול, ורק חייב להזהר לפרוש סמוך לוסתה. וגם בעונה של ליל שבת שהיא מצוה גדולה, אינה מצוה מן המובחר אלא רק אם ישמש אחר חצות לילה. נמצאת אתה למד ארבעה מדרגות יש בתשמיש המטה, הא' הגרוע הוא המשמש בימות החול קודם חצות לילה, והב' המעולה ממנו הוא המשמש בחול אחר חצות לילה, והג' המעולה ממנו המשמש בליל שבת קודם חצות, והד' המעולה מכולם המשמש בליל שבת אחר חצות. ואם נזדמן לו טבילת מצוה בלילי החול, הרי זה משמש באותו לילה, אף על פי שהוא חסיד ופרוש, ואינו רשאי לעכבה עד ליל שבת, ועושה בזה תיקון כמו עונה של ליל שבת, וכדמוכח מזוה"ק, דאצלו נחשב ליל טבילה כליל שבת, ולכן טוב שיזהר לקיימה ג"כ אחר חצות לילה היכא דאפשר לו, אבל אם חושש פן ח"ו יראה קרי אם ישן קודם תשמיש, ה"ז משמש קודם שינה אפילו קודם חצות. וגם בלילי ר"ח ויו"ט יש מעלה בזווג ע"פ הסוד, וחסידים ואנשי מעשה מקיימים בהם מצות עונה:
ודע דאיתא בספר פרי עץ חיים וז"ל, מורי זלה"ה היה אומר דכל אזהרה מע"ש לע"ש הוא במשמש לשם הריון לצורך בנים, וצריך להיות אז הזווג כדי שישרה בהאי טיפה נשמה קדושה עליונה מהזיווג העליון, אבל אם אשתו כבר מעוברת או מניקה, אין לחוש עליו כ"כ, והטעם כי כל עצמה של אזהרה זו אינה אלא לבל ישפיע נשמות הנקראים צדיק ורע לו, רק נשמות דשבת כנז', אבל אם היא כבר מעוברת או מניקה, בטלה טענה זו, עכ"ל מהרח"ו ז"ל שם יע"ש. ועוד ראיתי לרבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד דף ס"ט ע"א, שדקדק מן התיקונים סוף דף צ"ג כפי החילוק הנז', דיש לחלק במעוברת או מניקה יע"ש. ובסה"ק מקבציאל כתבתי בס"ד דאין סתירה מדברים הנז' למ"ש רבינו ז"ל בשער טעמי המצות ובשער הכונות בענין הזווג של ימות החול. וכתבתי דאע"ג דגם ת"ח יכולים לסמוך על דברי מהרח"ו ז"ל בספר פרי עץ חיים הנז' לשמש בחול במעוברת ומניקה, עכ"ז ראוי שיתנהגו בפרישות ולא ירגילו עצמם בכך, ורק אם בדרך מקרה נזדמן להם דבר זה בחול, אין לחוש:
