ד) הזב והזבה, והמצורע, מביא כל אחד משלשתן כפרתו ביום השמיני לטהרתו, שכל אחד מהן סופר שבעה ימי טהרה, וטובל ביום השביעי, ומעריב שמשו, ומקריב קרבנותיו ביום השמיני.
ה) היולדת אינה מביאה קרבנה ביום ארבעים ללידת זכר או ביום שמונים ללידת נקבה, אלא מערבת שמשה [-ממתינה לשקיעת החמה של יום זה], ומביאה קרבנה למחר, שהוא יום ארבעים ואחד לזכר ויום שמונים ואחד לנקבה, והוא היום שנאמר בו 'ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא' וגו'. ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת, לא יצאת, אפילו אם ילדה כמה פעמים, והביאה קרבנה על ולדות הראשונים בתוך ימי מלאת של ולד זה, לא יצאת.
עברו ימים אלו ולא הביאו כפרתן, הרי אלו מקריבין כפרתן לאחר זמן. וכל זמן שלא הקריבו חטאתם, אסורים לאכול בקדשים. אבל הבאת קרבנות העולה (והאשם) אינן מעכבין, וגם קודם הבאתם מותרים לאכול בקדשים.
כבר ביארנו במעשה הקרבנות שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן – מרצונם, חוץ ממחוסרי כפרה, שאין צריכין דעת בעלים, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה, ומאכילן בזבחים.
