א) הזב האמור בתורה, הוא שכבת זרע הבא מחוליי החללים שהיא מתקבצת בהן, וכשיוצא הזוב בחולי זה, אינו יוצא בקושי כשכבת זרע, ואין ביציאתו תאוה ולא הנאה, אלא נגרר ויוצא כמו בצק של שעורים כהה, כלובן ביצה המוזרת [-שאין אפרוח יוצא ממנה], אבל שכבת זרע לבנה, קשורה, כלובן ביצה שאינה מוזרת.
ב) הרואה את אותן ראיות הזוב הגורמות לו להיות זב, מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן, אינו זב, שנאמר 'זב מבשרו', רק מי שזב מחמת בשרו הוא שיהיה טמא, לא שזב מחמת דבר אחר. מכאן אמרו, בשבעה דרכים בודקין את הזב, שמא מחמתן זב, ואינו טמא, במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור. כיצד, אכל אכילה גסה, או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, או שנשא משוי כבד, או שקפץ ממקום למקום ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו, או שהיה חולה, או שראה אשה והתאוה שכיבתה, או שהרהר בעסקי בעילה אף על פי שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה, אם קדם אחד מכל אלו וראה ראייה של זוב, תולין בו, ואינו מטמא.
