הלכות מעילה, פרק ג, א

א) קדשי מזבח שמתו, יצאו מידי מעילה דבר תורה, אבל מועלין בהן [-יש בהם איסור מעילה] מדברי סופרים. וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות שכבר ביארנום, מועלין בהן מדברי סופרים. במה דברים אמורים, בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים, אבל אם היה לקדשי קדשים הנאכלים שעת היתר, ואחר כך נפסלו ונאסרו באכילה, הואיל והותרו שעה אחת אין מועלין באותו דבר שהיה ראוי לאכילה, כמו שביארנו. כיצד, קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן, כגון ששחטן בדרום, אף על פי שקיבל את הדם בצפון, או ששחטן בצפון וקיבל בדרום, או ששחט ביום וזרק בלילה, או ששחט בלילה וזרק ביום, או שעשאן במחשבת הזמן או במחשבת המקום, או שקיבלו הפסולין את דמן אף על פי שזרקוהו כשרים, או שזרקוהו פסולין אף על פי שקיבלוהו כשרים, או שיצא הדם והבשר כולו חוץ לעזרה קודם זריקת הדם, או שלן הדם, בכל אלו מועלין בכולן לעולם, שהרי מעולם לא היה להן שעת היתר. אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו, ואחר כך לן הבשר או האימורין, או שנטמא הבשר או האימורין, או שיצא הבשר או האימורין לחוץ, או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים, בכל אלו וכיוצא בהן, אין מועלין בשאר בשרן, שהרי היה לו שעת היתר לאכילה, כמו שביארנו.