י) האומר לחבירו 'ככרי עליך הקדש', כלומר, תאסר עליך כהקדש, וחזר ונתנה לו, הרי המקבל מתנה זו מעל לכשיוציא – כשישתמש בה, אבל הנותן לא מעל, שהרי הנותן, המתנה אינה אסורה עליו. וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות, יש בהן מעילה לאותו אדם שנאסר בהן. וכל דברים הנאסרין עליו מנדר כזה, מצטרפין יחד, ואם נהנה מכולם יחד בשוה פרוטה, מעל.
יא) האומר 'הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום', וכן אם אמר 'טלית זה קרבן אם לא תשרף היום', ועבר היום ולא נקצצו ולא נשרפה הטלית, כיון שהתקיים תנאו, הרי הם הקדש, ויפדו כשאר ההקדשות, ואחר כך יהנה בהן. אבל אם אמר 'הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו', אינו יכול לפדותן, כיון שבכל עת שיפדו ויצאו לחולין, יחזרו שוב להיות הקדש, עד שיקצצו, וכפי שהתנה שיהיו הקדש עד שיקצצו, וכיון שנקצצו, אינן צריכין פדיון, כיון שאמר מתחילה שלא יהיו הקדש אלא לאותו זמן, עד שיקצצו, אלא נהנין בהן מיד. במה דברים אמורים, בשפדאן המקדיש עצמו, אבל אם פדאן אדם אחר, הרי אלו יוצאין לחולין אף על פי שעדיין לא נקצצו, כיון שהתנאי שלו שיהיו הקדש עד שיקצצו מועיל רק כל זמן שהם ברשותו, אבל אחרי שפדאן אחר ונכנסו לרשותו, אין תנאו חל, ואינם חוזרים להיות קדושים, ויהיו מותרין אף למקדיש עצמו.
