הלכות מעילה, פרק ו, ב

ב) בהמות קדשי קדשים התמימים [-שאין בהם מום] שתלש האדם מצמרן, כיון שנהנה בפרוטה, מעל, אף על פי שלא פגם, והטעם לכך, שהרי הן דומים לכוס של זהב שאינו נפגם והמעילה בו נקבעת לפי הנאת האדם, כך גם בהמות אלו העומדות להיקרב על גבי המזבח, שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב, וכיון שאין שוויין נפגם מחמת הנאתו, נקבעת המעילה לפי שווי פרוטה בהנאה, ולא בפגימה. אבל אם נפל בהן מום, הואיל ולמכירה הם עומדים, והגיזה פוגמת דמיהן, שהרי ללא צמר הם שווים פחות, לא מעל עד שיהנה ויפגום בפרוטה, כמו בגדים וכדומה שנפגמים בשימוש האדם, שהמעילה נקבעת לפי שווי פרוטה בפגימה. תלש מהן אחר שמתו, כיון שנהנה מעל, שאין פגם למתה, כיון שאין פודים אותה כדי להאכילה לכלבים, והרי היא ככוס של זהב, שהמעילה נקבעת לפי ההנאה ולא לפי הפגימה, ומעילה זו מדבריהם, כמו שביארנו.