י) קנה בה [-באותה פרוטה של הקדש] חפץ בנתינת הדמים ועדיין לא משך, אם מן העכו"ם קנה, מעל, לפי שמכירתו של הגוי נגמרת על ידי נתינת כסף בלבד, נמצא שעל ידי ממון הקדש קנה את החפץ, ואם קנה מן ישראל, לא מעל, לפי שאין קניינו של ישראל נגמר בנתינת כסף, עד שימשוך את החפץ הנקנה.
יא) המוציא מעות הקדש בצרכיו, על דעת [-מחמת שחשב] שהן חולין, אף על פי שלא הוציאן בדברי חול, מעל. כיצד, המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן המעות של הקדש, שחשב שאלו הם מעות של חולין וקנה בהם קרבנות אלו שהוא חייב בהם, וכן מחוסר כפרה שטעה והביא כפרתו מן המעות של הקדש, מחמת שחשב שהם מעות של חולין, מעל. וכולם – כל אלו שקנו קרבנות במעות של הקדש, אין מועלין עד שיזרק הדם, שאז יש להם הנאה מההקדש בכך שהתכפרו בהבאת הקרבן, לפיכך, כיון שרק זריקת הדם היא הנחשבת כמעילה, המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש, אף על פי שעבר עבירה, לא מעל, שאין כאן זריקת דם לכפר עליו.
