הלכות פסולי המוקדשין, פרק ב, יד

יד) כפי שהתבאר, דם הראוי להזרק במזבח החיצון והכניסוהו לעזרה, נפסל. ופר העלם דבר [-שנעלמה ההלכה מעיני הסנהדרין, והורו היתר בדבר האסור ועונשו כרת], ושעיר עבודה זרה [-שמביאים כאשר רוב הקהל עבדו עבודה זרה בשוגג בהוראת בית דין] שהדין הוא שדמם נכנס להיכל להזות על מזבח הפנימי, אם הכניסו לקודש הקדשים, נפסל, שבמקום זה, והיינו בקדש הקדשים, 'פנימה' של מקומן הוא – נחשב הוא כמקום פנימי לגבי המקום הראוי לדם זה, שהוא ה'קדש', ונפסלת. וכן פר ושעיר של יום הכפורים, שדמם נכנס לקודש הקדשים, אם הכניס דמם לקודש הקדשים, והזה ממנו כדין, והוציאו להיכל, וחזר והכניסו לקודש הקדשים, נפסל, ואינו גומר ממנו הזיות שבקודש הקדשים, כיון שיצא, יצא, ונפסל. וכן אם גמר הזיות שבקודש הקדשים, והוציאן להיכל, והזה מקצת הזיות, והוציאן חוץ להיכל, וחזר והכניסן להיכל, אינו גומר הזיות שבהיכל, שכיון שיצא הדם חוץ למקומו, נפסל.