יב) כשמקריבין את הפסח בראשון, מקריבין עמו שלמים ביום י"ד, ואותם שלמים באים מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות, ככל זבחי השלמים. וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר, ועל זה נאמר בתורה 'וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר'. אימתי מביאין עמו חגיגה זו, בזמן שהוא בא בחול, ובטהרה, ובמועט – שקרבן הפסח מועט עבור כל המנויים, אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת, או שבא הפסח בטומאה, או שהיו הפסחים מרובים והאוכלים מועטים, אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד.
יג) קרבן חגיגת ארבעה עשר רשות, ואינה חובה. ונאכלת לשני ימים ולילה אחד, ככל זבחי שלמים, ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר 'ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר'. מפי השמועה למדו – קיבלו חז"ל שזה אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום ששה עשר, שנאמר 'לבקר', והיינו עד בקר של יום השני. והמותיר אינו לוקה, אלא ישרוף הנותר ממנה, כשאר הנותרים.
