ה) מצורע שחל שמיני שלו להיות בארבעה עשר בניסן, וראה קרי בו ביום, הרי זה טובל, ואף שאינו נטהר לגמרי עד הערב, נכנס בו ביום לעזרת נשים, ומביא קרבנותיו המטהרים אותו מצרעתו, כדי שיוכל להקריב את הפסח קודם הערב. ואף על פי שטבול יום אסור להכנס לעזרת נשים, הואיל ואיסורו להכנס שם מדבריהם – מדברי חכמים, כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש, ויום זה הוא יום הקרבת הפסח במועדו, יבוא עשה שיש בו כרת וידחה איסור של דבריהם.
ו) טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת, אין מזין עליו אלא למחר. ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלשה עשר בניסן, והוא שבת, ידחה ליום ארבעה עשר. ומזין עליו, ואין שוחטין עליו, כמו שביארנו, אלא ידחה לפסח שני. ולכאורה קשה, והלא איסור הזייה בשבת משום שבות, והפסח בכרת, והיאך יעמידו חכמים דבריהם לאסור עליו את ההזייה בשבת במקום כרת. אלא הטעם לכך, מפני שביום שהוא אסור בהזייה משום שבות, זהו יום שלשה עשר בניסן, ואותו היום אינו זמן הקרבת הקרבן שחייבין עליו כרת, אלא רק למחרת, בארבעה עשר, ולפיכך העמידו חכמים דבריהן במקומן, לאסור את ההזייה בשבת, אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבוא – ביום המחרת, לעמוד במקום כרת.
