ז) המאכיל כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, ליהודי מומר לעבודה זרה, או לגר תושב, או לשכיר שאינו יהודי, הרי זה עובר בלא תעשה, ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ו'בן נכר' האמור בתורה, זה יהודי העובד אל נכר, והוא המומר לעבודה זרה. ואין מאכילין ממנו לנכרי, אפילו גר תושב או שכיר, שנאמר 'תושב ושכיר לא יאכל בו'.
ח) ערל שאכל כזית מבשר הפסח, לוקה, שנאמר 'כל ערל לא יאכל בו'. אמנם, 'בו', בקרבן הפסח עצמו, הוא שאינו אוכל, אבל אוכל הוא מצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר.
ט) כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח, כך מעכבתו מלאכול, שנאמר 'ומלתה אותו אז יאכל בו'. כיצד, קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להמול אלא אחר שחיטת הפסח, הרי זה אסור לאכול את הפסח עד שימול אותן. וכיצד יתכן שיהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח, ולא יהיה ראוי קודם שחיטה, והרי חיוב מילה בדרך כלל הוא ביום השמיני מתחילת היום, אלא זהו כגון שחלצתו חמה – שהבריא ממחלתו, שצריך להמתין לו שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, ואותם שבעה ימים מעת לעת הסתיימו בין זמן השחיטה לזמן האכילה, וכגון שכאבה עינו, ונרפאת אחר שחיטה. או שהיה טומטום, שערוותו מכוסה, ונקרע אחר שחיטת הפסח, ונמצא זכר, שחל עליו עתה חיוב מילה.
