ז) השוגג ועשה מעשה עבירה בלא כוונה לעשיית המעשה כלל, אם היה הדבר באיסורי עריות או במאכלות אסורות, חייב חטאת. ואם היה זה באיסורי שבת, פטור מחטאת. כיצד, היה מתעסק עם אשה, וּבְעָלָהּ בלא כוונה לבעילה, והרי היא ערוה עליו, וכן אם דימה שדבר זה שבפיו רוק הוא, ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם, והרי התברר שהוא חֵלֶב, הרי זה חייב חטאת. אבל אם נתכוון בשבת להגביה את הפרי התלוש, והתברר שחתך את המחובר, והיה זה בלא כוונה לחתיכתו, פטור, כיון שרק דבר שהוא 'מלאכת מחשבת' אסרה תורה, כמו שביארנו במקומו.
ח) כל העושה מצוה מן המצות, ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת, אם עשה כן בשגגה, הרי זה פטור מחטאת, מפני שעשה ברשות. כיצד הבא על יבמתו, לקיים מצוות יבום, והרי התברר שהיא נדה, והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת, שהרי עשאה ברשות. אבל אם בא על אשתו, והרי התברר לו שהיא נדה, חייב חטאת, מפני שלא שאלה האם היא נדה, כפי שהיה ראוי לו לעשות, ואחר כך יבעול. אבל יבמתו, אינו רגיל בה כדי שישאל לה.
וכן מי שהיו לו שני תינוקות, אחד שצריך למול בשבת, ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת, ושכח – טעה ביניהם, ומל את שניהן בשבת, אף על פי שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, פטור מחטאת, שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת, ושבת דחויה היא אצלו לגבי מילת התינוק האחד, וּמִצְוָה עָשָׂה גם במילת התינוק השני, שהרי מילה שלא בזמנה מצוה היא, אלא שאינה דוחה שבת, אף על פי שהם שני גופין, הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק. אבל אם לא היה אפילו אחד מהן ראוי למול בשבת, ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת, אף על פי שקיים מצוה, כיון שזו מצוה שאינה דוחה שבת, חייב חטאת.
