הלכות שגגות, פרק ב, טו-טז

טו) היו לפניו שתי בהמות של צבור, אחת כחושה ואחת שמינה, והיתה חובת היום באחת, בין חטאת בין עולה, ושגג ושחט השתים, אם שחט כחושה בתחלה ואחר כך שחט את השמינה, פטור מקרבן חטאת, ולא עוד, אלא שאומרים לו הבא שמינה ושחוט לכתחלה, משום הידור מצוה, וכל עבודות בית המקדש דוחות את השבת. אבל אם שחט את השמינה תחילה, ואחר כך שחט את הכחושה, שאין בכך שום מצוה כלל, חייב חטאת על התוספת. אמנם אם נמצאת הראשונה, השמינה, טריפה בבני מעיים, אף על פי שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט את הכחושה, ולא לזה נתכוון, סוף סוף הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה, מאחר והראשונה היתה פסולה, הרי זה פטור מחטאת. וכן הפורס מצודה בשבת להעלות דגים מן הים בשגגה, והעלה תינוק עם הדגים, בין ששמע שטבע תינוק בין שלא שמע, והגם שהתכוון למלאכת צד האסורה מן התורה, הואיל וסוף סוף העלה תינוק, הרי זה פטור מחטאת, אף על פי שלא היתה כוונתו אלא לצוד, מפני שהיה שוגג בצידה עצמה, וכן כל כיוצא בזה.
טז) מי שהיה לפניו בלילי הפסח חתיכת בשר צלי של פסח, וחתיכת בשר שהיא נותר מן הקדשים, ונתכוין לאכול צלי של פסח שהוא מצוה, ושגג ואכל הנותר, הרי זה חייב חטאת, שהרי לא עשה מצוה באכילה זו כלל, וכן כל כיוצא בזה.