הלכות שגגות, פרק ב, ט-י

ט) אומן שבא למול לפנות היום – לקראת סיום היום ביום השבת, ואמרו לו בני אדם 'לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול, ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת, ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה', ואמר האומן 'רגיל אני וזריז, ובמהרה אמול', אם לא השלים אלא עד יציאת השבת, כפי שאמרו לו קודם לכן, הרי זה חייב חטאת, שהרי התרו בו, ולכן אינו נחשב אנוס. אמנם על אף ההתראה אינו נחשב מזיד, הפטור מחטאת, כיון שהיה סבור שיספיק למול בשבת, ודינו כשוגג.
י) המוציא את הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו ידי חובתו, והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג, פטור, שהרי ברשות הוציא, כדי לקיים את המצוה. וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, ששחיטת הפסח ביום זה דוחה את השבת, ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהם, או שמתו, או נטמאו קודם שחיטה, או שנמצא טריפה בסתר, כגון נקוב מעיים או ריאה, הרי זה פטור, מפני ששחט ברשות. אבל אם נמצא הקרבן בעל מום חיצוני, שהיה ניתן לראות זאת קודם השחיטה, או שהיתה טריפה גלויה, הרי זה חייב חטאת, מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט, וכן כל כיוצא בזה.