ה) מי שנסתפק לו אם נכנס למקדש או אכל קדש בטומאה או לאו, אינו מביא אשם תלוי, שאין מביאין קרבן על 'לא הודע' אלא בדבר שזדונו כרת שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, ואילו כאן אף שחייבים על זדונו כרת, אין חייבים על שגגתו חטאת, אלא קרבן עולה ויורד.
ו) מי שהיו לפניו שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור, הלך בראשון וחזר והלך בשני, ונמצא שבודאי הלך בשביל הטמא, ובעת שהלך בשני שכח שהלך בראשון, ונעלמה ממנה טומאה זו, ונכנס למקדש או אכל קדש, הרי זה חייב. ואף על פי שלא היתה לו בתחילה ידיעה גמורה לטומאה, אלא מקצת ידיעה, שהרי לא ידע [-לא זכר באותה שעה] שהלך בשני שבילין, שבהילוך שניהן יהא טמא בודאי, ואף על פי כן חייב חטאת, שמקצת ידיעה ככל ידיעה, וכיון שהיתה לו קצת ידיעה, שהרי ידע שזהו שביל שהוא ספק טמא, נחשבת ידיעה זו כידיעה גמורה, ומחייבתו.
הלך האדם בשביל הראשון, ונכנס למקדש או אכל קודש, פטור, מפני שהוא ספק טמא, ז) ומספק הזה שלישי ושביעי, וטבל, ואחר שנכנס למקדש הלך בשביל השני, וחזר ונכנס למקדש, חייב, שהרי נכנס כשהוא טמא למקדש בודאי, או בפעם ראשונה או בפעם שנייה. ואף על פי שכל ידיעה מהן ספק ידיעה היא, שהרי כל שביל מהן ספק הוא, מכל מקום כאן, בטומאת מקדש וקדשיו, עשו ספק ידיעה כידיעה.
