הלכות שגגות, פרק יא, ח-ט

ח) היה טמא, ואמרו לו שנים נכנסת למקדש, והוא אומר להם לא נכנסתי, נאמן, ואינו מביא קרבן, שאין העדים יכולים להעיד בבירור שחטא בשוגג, שהרי אם ירצה, יאמר מזיד הייתי, ופטור מקרבן. אבל אם אמרו לו שנים טמא היית כשנכנסת למקדש, ובפנינו נטמאת, וידעת שאתה טמא, והוא מכחישם ואומר שלא נטמא, אף על פי שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים, שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי, מכל מקום הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם, הרי אלו נאמנים, ומביא קרבן על פיהם. והטעם שהם נאמנים, מקל וחומר, אם הביאוהו שנים בעדותם לידי מיתה חמורה, אם יעידו עליו שעבר עבירה שעונשה מיתה, קל וחומר שיביאוהו לידי קרבן הקל, שהרי הכחישן, והם נאמנים יותר ממנו.
ט) טומאת מקדש וקדשיו' שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף, כלומר שידע בתחילה שהוא טמא, ונעלם ממנו הדבר ונכנס למקדש או אכל קודש, ולא נודע לו לאחר מכן שחטא, שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים, ויום הכפורים, תולין, עד שיודע לו החטא ויביא קרבן עולה ויורד. ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף, שאינו מביא קרבן לעולם, שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין. ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שגם בזה אינו מביא קרבן, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין. ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר, אם היה המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל, דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.