הלכות שגגות, פרק יד, ג-ד

ג) הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה מעיניהם ודימו ששקעה חמה, ואחר כך זרחה, אין זו 'הוראה', אלא טעות במציאות, וכל שעשה מלאכה באותו זמן חייב חטאת, אבל בית דין פטורין. וכן אם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה, ואחר כך בא בעלה, אין זו הוראה, אלא טעות, והאשה ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתן, וכן כל כיוצא בזה.
ד) בית דין שהורו הוראה בשגגה לעבור על אחת העבירות, ושכחו מה היה עצמו של חטא שהורו בו, אף על פי שהן יודעים בודאי שחטאו בשגגה, ואף על פי שהעם מודיעין אותן ואומרים להן בכך וכך הוריתם לנו, הם פטורין, והעושים על פיהם חייבין בפני עצמן, שנאמר 'ונודעה החטאת אשר חטאו עליה', לא שיודיעו אותו החוטאים, אלא שיוודע להם הדבר מעצמם. כיצד, שגגו והתירו חלב שעל גבי הקיבה, ואכלוהו רוב העם, ואחר שידעו ששגו בהוראה ושהתירו דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה, נסתפק להם אם מקצת החלבים התירו או מקצת הדמים התירו, הרי אלו פטורין, אף על פי שהעם מזכירים להם שהתירו את החלב, כיון שלא זכרו זאת מעצמם, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה, כדין השוגג.