הלכות תמורה: יש בכללן שלש מצות. אחת מצות עשה, ושתים מצות לא תעשה: וזה הוא פרטן: א) שלא ימיר בהמה בבהמה. ב) שתהיה התמורה קודש אם המיר. ג) שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה: וביאור מצות אלו בפרקים אלו:
א) כל הממיר – מחליף את בהמת הקרבן בבהמה אחרת, לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר, שנאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו', ואף על פי שלא עשה מעשה. מפי השמועה למדו [-קיבלו חז"ל], שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה, חוץ מנשבע, וממיר, ומקלל את חבירו בשם. שלשה לאוין אלו, אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל, ולוקין עליהן.
ולמה לוקין על התמורה, והרי לאו שבה ניתק לעשה – אפשר לתקן את הלאו על ידי קיום העשה שבו, שנאמר 'ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קדש', זהו מפני שיש בה עשה ושני לאוין. ועוד, שאין לאו שבה שוה לעשה, שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו – אין המרתן חלה, אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו. נמצאת אומר, שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדשה, ואפילו המיר בשבת, לוקה ארבעים. ואחד מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור, הואיל ויש לו בהן שותפות, הרי זה לוקה, ואין התמורה קודש.
