טז) אין ממירין איברים או עוברים בשלימים, ולא שלימים בהן. כיצד, האומר 'רגלה של בהמה זו, או ידה, תחת עולה זו', או שאמר 'עובר בהמה זו תחת עולה זו', אינה תמורה. וכן האומר 'בהמה זו תחת ידה או רגלה של עולה זו', או שאמר 'בהמה זו תחת עוברה של חטאת זו', אינה תמורה.
יז) הממיר בבהמת כלאים, או בטריפה, ויוצא דופן [-ולד הנולד בניתוח קיסרי], או בטומטום ואנדרוגינוס, אין הקדושה חלה עליהן, והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קרבן – אי אפשר כלל להקדישן לקרבן, ולפיכך אינו לוקה. ומה טעם החילוק בין אלו, שאינם נעשים תמורה, לבעל מום, שנעשה תמורה, לפי שבעל מום יש במינן קרבן, ואין זה מין בפני עצמו, אלא מין שיש ממנו קרבן אלא שבהמה זו פסולה משום שיש בה מום, ואילו אלו המוזכרים לעיל, שהם כלאים וטריפה וכו', אין במינם קרבן [אף שטריפה אינה מין בפני עצמו, אלא בהמה חולה במחלה שודאי תמות ממנה, מכל מקום כיון שהטריפה אסורה באכילה דומה היא לבעלי חיים טמאים האסורים באכילה, ואין זה כבהמה בעלת מום, שהיא מותרת באכילה. וכן יוצא דופן אינו מין בפני עצמו, אך כיון שבני אדם תמהים לראות דבר זה, נחשב הוא כמין בפני עצמו].
