יג. הקורא קריאת שמע, בין דשחרית בין דערבית בין קריאת שמע שעל המטה, הרי זה לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה, אפילו לצורך מצוה. אבל בפרשה שניה ואילך, מותר לצורך מצוה דווקא, ושלא לצורך מצוה – אסור. והמרמז לקטן בעיניו או בידיו כדי שיתפלל, חשיב לצורך מצוה, אפילו שזה קטן שעדיין לא נתחייב בתפלה. ואותם גבאים שתופסים בידם קופה ומחזרים על הקהל לגבות צדקה, לא יעשו כן בעת שקורין ק"ש, ואפילו שהוא צורך מצוה, דכיון דהוא מהלך וגובה בעודו קורא הרי זו קריאה של עראי. וכן פה עירנו דרך בני אדם להניף לעצמם במניפה קטנה בקיץ מפני החום, צריך להזהירם שלא יניפו בידם בשעת ק"ש. ובחס"ל סי' ס"ד אות ה' כתב צריך להזהר משאיבת עפר הטבאק"ו וקנוח החוטם, אפילו בשניה ובשלישית, ואפי' אם ישתוק בעת שאיבה וקנוח ג"כ אסור. ונראה לי בקנוח החוטם לאו כל אפייא שוין, דלפעמים הריר יורד מאליו, ואם לא ימהר לקנח יורד על שפמו וימאס בעצמו, וגם אחרים ימאסו עמו, ואמרו רז"ל גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה, ובפרט שגורם שיתמאסו אחרים וקשה להם מאד, בפרט לאסטניס, לכן נראה לי כל כהאי גוונא יקנח ואפילו בפרשה ראשונה, ורק ישתוק עת שיקנח: