א אָ֭הַבְתִּי כִּֽי־יִשְׁמַ֥ע ׀ יְיָ֑ אֶת־ק֝וֹלִ֗י תַּֽחֲנוּנָֽי׃ ב כִּֽי־הִטָּ֣ה אָזְנ֣וֹ לִ֑י וּבְיָמַ֥י אֶקְרָֽא׃ ג אֲפָפ֤וּנִי ׀ חֶבְלֵי־מָ֗וֶת וּמְצָרֵ֣י שְׁא֣וֹל מְצָא֑וּנִי צָרָ֖ה וְיָג֣וֹן אֶמְצָֽא׃ ד וּבְשֵֽׁם־יְיָ֥ אֶקְרָ֑א אָנָּ֥ה יְ֝יָ֗ מַלְּטָ֥ה נַפְשִֽׁי׃ ה חַנּ֣וּן יְיָ֣ וְצַדִּ֑יק וֵ֖אלֹהֵ֣ינוּ מְרַחֵֽם׃ ו שֹׁמֵ֣ר פְּתָאיִ֣ם יְיָ֑ דַּ֝לֹּתִ֗י וְלִ֣י יְהוֹשִֽׁיעַ׃ ז שׁוּבִ֣י נַ֭פְשִׁי לִמְנוּחָ֑יְכִי כִּֽי־יְ֝יָ֗ גָּמַ֥ל עָלָֽיְכִי׃ ח כִּ֤י חִלַּ֥צְתָּ נַפְשִׁ֗י מִ֫מָּ֥וֶת אֶת־עֵינִ֥י מִן־דִּמְעָ֑ה אֶת־רַגְלִ֥י מִדֶּֽחִי׃ ט אֶ֭תְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י יְיָ֑ בְּ֝אַרְצ֗וֹת הַֽחַיִּֽים׃ י הֶֽ֭אֱמַנְתִּי כִּ֣י אֲדַבֵּ֑ר אֲ֝נִ֗י עָנִ֥יתִי מְאֹֽד׃ יא אֲ֭נִי אָמַ֣רְתִּי בְחָפְזִ֑י כָּֽל־הָאָדָ֥ם כֹּזֵֽב׃ יב מָֽה־אָשִׁ֥יב לַֽיְיָ֑ כָּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ יג כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְיָ֣ אֶקְרָֽא׃ יד נְ֭דָרַי לַֽיְיָ֣ אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכָל־עַמּֽוֹ׃ טו יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְיָ֑ הַ֝מָּ֗וְתָה לַֽחֲסִידָֽיו׃ טז אָנָּ֣ה יְיָ֮ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲֽנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמֽוֹסֵרָֽי׃ יז לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְיָ֣ אֶקְרָֽא׃ יח נְ֭דָרַי לַֽיְיָ֣ אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֗֝א לְכָל־עַמּֽוֹ׃ יט בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְיָ֗ בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלִָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
֍ ֍ ֍
לפי שצפה המשורר ברוח הקודש שבאורך הגלות יאמרו הגויים לישראל שאין תפילותיהם נשמעות, ולכן אינם נגאלים, אמר, אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי, כלומר, אוהב אני את תפילתי ותחנוני לפני ה', כי מאמין אני שישמע ה' את קולי, והראיה לכך, כִּי בהיותי בגלות מצרים הִטָּה ה' אָזְנוֹ לִי וגאלני, ולכן גם עתה לא אחדל מלהתפלל ולקרוא לה', וּבְיָמַי אֶקְרָא – אפילו אם כל ימי אעמוד ואקרא לו בתפילתי. כי הנה בגלות הזו אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת, על ידי כמה גזירות שנהרגו בהם רבים מישראל, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, ואף על פי שצָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא, לא אמנע מלהתפלל לה', וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי מגלות זו, כי חַנּוּן ה', וְצַדִּיק – ועל אף שצודק הוא בדינו, מכל מקום וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם, וינהג עמנו לפנים משורת הדין, כי שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה', דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ – יושיענו ה' מדלותינו. ועתה אומר המשורר כלפי ישראל, שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי – כאשר נשוב אנו בתשובה לפני ה', נתקרב לגאולה השלימה, כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי – כמו שבגלות מצרים גאל אותנו ה', כִּי חִלַּצְתָּ במצרים את נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי, והביא אותנו ה' לארץ ישראל, ולכן גם עתה נבטח בה', שעוד אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים – בארץ ישראל, שלשם נתקבץ בעת הגאולה העתידה, ושם יחיו המתים לעתיד לבא. ואומר המשורר בשם האומה כולה, הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד – מאמין אני באמונה קיימת שאנו עתידים להגאל לעתיד לבוא, ואז נדבר על הזמן של הגלות שבו עינו אותנו הגויים, אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי – ועל אף הצרות והחפזון הטורדים אותנו בגלותנו, אנו אומרים תמיד שכָּל הָאָדָם כֹּזֵב – כל בני האדם המאמינים באמונות שונות, כולם כוזבים, כי רק אמונת ישראל היא האמיתית.
כיון שמזכיר המשורר את הגאולה העתידה לבוא, אומר, מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי – מה הגמול שאשיב לה' על כל הטובה שיעשה עימנו, כאשר יגאל אותנו בגאולה השלימה, שהרי כל הטובות הם מצד החסד ואינם מגיעים לנו בדין, כי עד עתה אנו מברכים את ה' על ישועה אחת, והיא גאולת מצרים, אבל לעתיד לבוא כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא – אשא כוס על ישועות רבות, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, לפרסם טובותיו וחסדיו עמנו. ואז נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם, לא בבית סגור כסדר ליל הפסח, אלא נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ – בפני כל העם, בבית המקדש. וגם מי שימות בהיותו בגלות לא יפסיד מכך, כיון שיָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו – החסידים המתים בגלות יקנו בכך יקר וגדולה וחשיבות לפני ה', ויהיו נפשותם צרורות בצרור החיים את ה'. אחרי שאמר את דבריו בתורת אמונה ובטחון בה' שכך יהיה, פונה המשורר להתפלל לפני ה', אָנָּה ה', כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, ולא כעבד הנקנה מאחר, אלא אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, הנולד מתחילתו לעבדות, והרי כבר פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי – פתחת את קשרי מאסרי במצרים, לכן יהי רצון שתעשה כן גם עכשיו לשחררני ממאסר הגלות הזו. וכשם שבגאולת מצרים הקריבו ישראל קרבן פסח ואמרו שירה, כך גם כשנצא מהגלות הזו, לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא, וכשם שהם עשו את הקרבן והשירה במעמד קהל רב, גם אני נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ, ויהיה בקרבן ושירה אלו יתרון על מה שעשו ישראל במצרים, כי הם עשו זאת בחוץ לארץ, ואילו בגאולה זו נביא את הקרבנות ונשיר את השירה בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' – בבית המקדש, בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם, הַלְלוּיָהּ:
