טו. החבר: לאמיתו של דבר, ההקדמה שהקדמתי היא ההוכחה לאמונת דתנו, וגדולה מזו, אלה הם דברים שראו אותם, ואינם זקוקים לראיה או מופת.
טז. הכוזרי: היכן אמצא ראיה זו בדברי פתיחתך?
יז. החבר: תרשה לי להקדים לך כמה הקדמות, כי אני רואה שדברי כבדים עליך לשומעם, ונראים בעינים נקלים [כדברי הבאי].
יח. הכוזרי: תציע את הקדמותיך, ואשמעם.
יט. החבר: לו היו מרבים בפניך בשבחו של מלך הודו, כי איש חסד הוא, וראוי לכבוד לתהלה ולפרסום, על סמך שמועות שמגיעות אליך מצדקתם של נתיניו, מדותיהם הטובות, ומשאם ומתנם, שהוא באמונה. האם היה די בשמועות אלו לחייבך להסיק מסקנה כי אכן איש חסד הוא?
כ. הכוזרי: איך אתחייב להסיק מסקנה זו, כשאני מסופק שמא ההודים ישרים וצדיקים מצד עצמם, ואולי לא מולך עליהם מלך כלל, או שמא צדקתם היא מחמת מלכם, או משתי הסבות יחד.
