פג. החבר: ואמנם גופו של מעשה מפליא עוד יותר, כי הנה היו ישראל משועבדים במצרים, ציבור של שש מאות אלף איש בני עשרים שנה ומעלה, איש מהם לא נמלט ולא ברח לארץ אחרת, מתיחסים לשנים עשר שבטים, ושום מצרי לא התערב בזרעם, מצפים כולם למועד אשר הבטיח ה' אלוהי אבותם, אברהם יצחק ויעקב, להנחילם את ארץ כנען.
באותה תקופה היתה ארץ כנען תחת שלטונן של שבע אומות, בעלות אוכלוסיה גדולה מאד, והן עמדו בשיא הכח וההצלחה, ולעומתם היו בני ישראל בשיא הדלות והעוני, לחוצים תחת יד פרעה, ההורג את בניהם כדי למנוע את ריבוים. ושלח ה' את משה ואהרן לבא אל פרעה, ועם כל חולשתם ודלותם עמדו בפני מלך חזק כפרעה, וערכו בפניו אותות ומופתים שיש בהם שנוי הטבע, והוא לא יכול היה למנעם מלהכנס אצלו, או לאסרם בבית הסוהר, או להרגם.
ואחר כך באו על מצרים עשר המכות שבהן הוכו כל מערכות הטבע, המים, הארץ, האויר, הצמחיה, הבהמות, והאדם בגופו ובנפשו. ומכת בכורות שמתו בחצות לילה בין רגע היקרים והחביבים להם מכל, והם בכורי מצרים, ואין בית אשר אין שם מת, פרט לבתי ישראל.
ומכל המכות הללו אין לאל יד פרעה להנצל. מכות אלו באו לאחר אזהרה והתראה, ובאו במועדן כפי אזהרת משה, והסתלקו כמו כן במועדן על פי הודעת משה. וכל זה כדי לברר, כי הן באות בכונה תחילה, ולא במקרה, ובאות מאת אלוה חפץ, העושה חפצו בעת שיחפוץ, ולא מכוחות הטבע או מהשפעת הכוכבים.
