המשך פג. החבר: אחר מכת בכורות, יצאו בני ישראל ממצרים בדבר ה' באותו לילה, והלכו במדבר דרך ים סוף, מנוהלים על ידי עמוד ענן ועמוד אש ההולך לפניהם ומנהיגם. ורדף אחריהם פרעה וחילו, ואם כי ישראל לא היו מאומנים לקרב, נצלו בדרך נס מבלי להזדקק לכלי נשק. נבקע להם הים, וישראל עברו בתוכו, ופרעה וחילו טבעו בו, והשליך הים את גופותיהם מתים לעיני בני ישראל, והספור ארוך וידוע.
מנהיגיהם וכהניהם בעת ההיא היו שני הזקנים, משה ואהרן. זקנים אלה היו נביאים, וכשהתנבאו היו בני יותר משמונים שנה. עד אותו זמן לא נצטוו כי אם במצוות מעטות, והן אותן שהיו בידם מורשה מאדם, ונח, גדולי הדורות הראשונים. ומשה לא בטלם, אלא הוסיף עליהם.
פד. הכוזרי: לכל זה ראוי באמת להקרא התגלות כבוד ה'. והמצוות הקשורות במעמדות אלה, מן הראוי לקבלן, כי הם מסירים מהלב כל ספק אודות אפשרות של כשפים, תחבולה או דמיון. כי אף אם יתפסו ישראל לדמיון ויתארו להם שנקרע הים ועברו בתוכו, הרי לא ידמו בדמיונם את הצלתם מעבדות, ומות מעבידיהם, וזכייתם בשללם. ורק עקשנות אפקורסית תסכים לקבוע כי אף שינויים עובדתיים אלה בחיי בני ישראל הם פרי דמיון.
