משנה יב: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה:
משנה יג: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:
משנה יב: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ – כאשר תשהה עם אדם חשוב, המכונה 'ראש', שים עצמך כקל לנגדו, ותזדרז לשמשו ולעוזרו. וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת – וכאשר תשהה עם אדם צעיר, ששערו שחור, התנהג בחשיבות, ולא תנהג מנהג קלות. וְאמנם, אין הכוונה שתקבל את פני הצעיר ממך בזעף ובפנים חמורות, אלא הֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה.
משנה יג: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הנהגה של שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין את האדם לְעֶרְוָה. מַסּוֹרֶת שמסרו לנו חכמים בכתיבת התורה, בחסרות ויתרות, הם סְיָג – גדר וחיזוק לַתּוֹרָה שבכתב, שעל ידי זה אנו יודעים כיצד לדרוש את הפסוקים, ולקיים את המצוות כתיקונם. הפרשת מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר, שהרי דרשו חכמים את הפסוק 'עשר תעשר', כאילו נאמר עשר בשביל שתתעשר. נְדָרִים, שבהם אוסר האדם על עצמו דברים המותרים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת, שכשרוצה האדם לפרוש מהנאות העולם הזה, וחושש שלא יעמוד בקבלתו, אומר זאת בלשון נדר, ועל ידי זה פורש מהם בודאי. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה, והיינו שתיקה אפילו מדברי הרשות, שהם דיבורי חולין של בני אדם, ויש לאדם למעט בהם.
