משנה ד: רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:
משנה ד: רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ העיר יַבְנֶה, היה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ – ענוותן, ואמר לשון 'מאד מאד', כיון שבכל המידות יש לאדם ללכת בדרך הממוצעת, שלא יהא קפדן מידי ולא וותרן מידי, וכדומה, אך לענין הגאווה צריך האדם להתרחק ממנה עד הקצה האחרון, כיון שהיא מאוסה מאד, וגם דרך בני אדם להמשך אחריה, ולכן יהא מאד מאד ענוותן, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה – ויגיע לכך על ידי שיחשוב על סופו של האדם, שהוא ייעשה רימה ותולעה.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, שעושה עבירות בסתר, ורק כלפי חוץ מראה עצמו כצדיק, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי – מעניש אותו הקדוש ברוך הוא בפרהסיא, כדי לגלות רשעותו. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם – בין אם חילל את שם ה' בשוגג ובין אם חיללו במזיד, מענישים אותו בפרהסיא, אך אין העונשים שוים, כי ודאי עונש השוגג קל מעונשו של המזיד.
