משנה ז: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:
משנה ז: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ של רבי יוסי אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין – המונע את עצמו מלשבת כדיין ולדון דיני תורה, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ – מונע מעליו אֵיבָה – שנאת בעלי הדין, וְגָזֵל – אם טעה בדין, וּשְׁבוּעַת שָׁוְא – אם חייב את אחד מבעלי הדין שבועה שאינו חייב בה. וכלל זה נאמר במקום שיש דיינים גדולים ממנו, או אף במקום שעליו לדון, מוטב שיפשר בין בעלי הדין, ויקבלו עליהם שניהם את פשרתו. וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה – המתגאה וממהר לדון כפי דעתו, ללא העיון הראוי ובלא מתינות וישוב דעת, הרי הוא שׁוֹטֶה, בכך שהוא סבור שחכמתו מרובה ויכול לדון במהירות, רָשָׁע, שאילו היה ירא שמים היה נזהר מלמהר בדינו, והיה יודע שהטעות מצויה בכל אדם, ועליו לדון במתינות, וְגַס רוּחַ – גאוותן, שרוצה שיראו הכל שהוא פוסק במהירות, ויחשבו שעושה כן מתוך חכמתו המרובה, וימנוהו דיין עליהם.
