משנה ד: כֹּתֶל חָצֵר שֶׁנָּפַל, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹתוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתַן מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ סָמַךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עָלָיו אֶת הַתִּקְרָה, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן.
כפי שהתבאר לעיל, שותפים בחצר צריכים לבנות כותל ביניהם, כדי למנוע היזק ראיה, משנתנו דנה באופן שנפל הכותל המפריד:
כֹּתֶל חָצֵר של שותפים שֶׁנָּפַל, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹתוֹ – כל אחד מהם יכול לחייב את חבירו לבנות את הכותל באמצע, למנוע היזק ראיה. אם בנה אחד מהם את הכותל, ותובע מחבירו שישלם לו חצי מההוצאות, והלה טוען שכבר שילם לו, לגבי דמי ההוצאות של בניית הכותל עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, שזהו עיקר החיוב כדי למנוע היזק ראיה, בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן – מסתבר ששילם לו דמים אלו, דכיון שדין זה גלוי וידוע לכל שהוא חייב להשתתף בהוצאות אלו, לא היה חבירו בונה על חשבונו, ולכן נאמן הוא בטענתו ששילם עַד שֶׁיָּבִיא הלה רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתַן לו דמים אלו.
אבל אם הוסיף הלה ובנה את הכותל מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ – אין חבירו חייב לשלם לו דמי הוצאות אלו, כיון שמצד הדין די בארבע אמות, ואפילו אם הכותל שנפל היה גבוה מארבע אמות, אין זה מחייבו לבנות גם את הכותל החדש בגובה כזה, אלא די בבניית ארבע אמות, ואף שחבירו הוסיף ובנה יותר מכך, אינו חייב להשתתף בהוצאות אלו. אבל אם אותו שלא רצה להשתתף בבניית הכותל מעל ארבע אמות סָמַךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר – בנה בתוך חצרו כותל המקביל בגובהו לכותל שבנה חבירו באמצע, כגון שהיו שניהם בגובה חמש אמות, הרי גילה דעתו שהוא רוצה להשתמש בגובה של הכותל שביניהם כדי להניח תקרה בגובה זה, ולכן אַף עַל פִּי שֶׁעדיין לֹּא נָתַן עָלָיו אֶת הַתִּקְרָה, מכל מקום מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת תשלומי הַכֹּל, כיון שנהנה הוא מגובה זה. ובאופן זה, אם בא חבירו ותבעו שישלם לו חצי מההוצאות של בניית הכותל למעלה מארבע אמות, והלה טוען ששילם, הרי הוא בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן, כיון שדין זה שעליו לשלם אינו מפורסם וידוע לכל, ומסתבר שלא היה משלם מעצמו עד שבית דין היו פוסקים לו שהוא חייב לשלם, ולכן אינו נאמן ששילם עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן את חלקו.
