כּוֹפִין בְּנֵי מָבוֹי זֶה אֶת זֶה לַעֲשׂוֹת לֶחִי וְקוֹרָה לְמָבוֹי, כדי להתיר את הטלטול במבוי.
בקעה, שזהו כינוי למקום שיש בו שדות רבות, והשדות שייכות לבני אדם שונים, כּוֹפִין בְּנֵי הבִּקְעָה זֶה אֶת זֶה, לַעֲשׂוֹת בֵּינֵיהֶן חָרִיץ ברוחב ששה טפחים, וּבֶן חָרִיץ – חריץ נוסף קטן ברוחב שלשה טפחים, ושניהם יחד מונעים מהחיות להכנס לשדות.
כּוֹפִין בְּנֵי הָעִיר זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת בֵּינֵיהֶן בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְלִקְנוֹת לָהֶן סֵפֶר תּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים.
רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, רָמָא דְּשׁוּרָא אָרַבָּנָן – הטיל את הוצאות בניית החומה על כל בני העיר, וגם על תלמידי החכמים שבעיר. אָמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ, אין לך לעשות כן, כיון שרַבָּנָן לֹא צְרִיכֵי נְטִירוּתָא – תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה, כיון שהתורה משמרתם.
רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא, רָמָא כַרְגָּא אַרַבָּנָן – הטיל תשלומי מיסים גם על תלמידי חכמים, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק, עָבַר מַר אַדְּאוֹרַיְיתָא וְאַדִּנְבִיאֵי וְאַדִּכְתוּבֵי – בכך שהטלת מסים על תלמידי חכמים עברת על דבר הכתוב בתורה, בנביאים ובכתובים, וביאר את דבריו, אַדְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִיב (דברים לג נ) 'אַף חוֹבֵב עַמִּים כָּל קְדוֹשָׁיו בְּיָדֶךָ', וכך מתפרש הפסוק, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב עַמִּים – גם בזמן שאתה מראה פנים שוחקות לאומות העולם, והם מושלים על ישראל, כָּל קְדוֹשָׁיו של ישראל, והם תלמידי חכמים, יִהְיוּ בְּיָדֶךָ, שתשמור אותם. מבררת הגמרא, מַאי – ואיך מתפרש לפי זה סיום הפסוק 'וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרוֹתֶיךָ', תָּנֵי רַב יוֹסֵף, אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּכַתְּתִין רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה כדי לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּדִבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם – בדברי התורה שניתנו מפי ה'. וממשיך לבאר את דבריו, אַדִּנְבִיאֵי – עברת בכך על מה שנאמר בדברי הנביאים, דִּכְתִיב (הושע ח י) 'גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם', וְאָמַר עוּלָא, הַפָּסוּק הַזֶּה [-מילה אחת מפסוק זה] בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי נֶאֱמַר, וכך הוא מתפרש, אִם כֻּלָּן יִתְנוּ בַגּוֹיִם – אם כולם או רובם ישננו את דברי התורה [ו'יתנו' הוא מלשון לשנות ולשנן בארמית], עַתָּה אֲקַבְּצֵם – אגאל אותם מיד, וְאִם לָאו – אך אם רק מעטים יעסקו בתורה, וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים – אותם מועטים יתבטל מהם משא המלך והשרים, שלא יהיה מוטל עליהם עול המלכויות. אַדִּכְתוּבֵי – וכן עברת על מה שנאמר בכתובים, דִּכְתִיב בכתב שנתן המלך ארתחשסתא לעזרא הסופר, בו הוא פוטר את הכהנים והלויים והנלוים אל עזרא הסופר מתשלומים שונים, (עזרא ז כד) 'מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לֹא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם', כלומר, לא ישלטו להטיל עליהם 'מנדה, בלו והלך', וְאָמַר רַב יְהוּדָה, 'מִנְדָּה', זוֹ מְנַת הַמֶּלֶךְ – מסים שמשלמים למלך, 'בְּלוֹ', זוֹ כֶּסֶף גּוּלְגּוֹלְתָּא – מס המוטל על ראשו של כל איש לשלם, וַ'הֲלָךְ' זֶה אַרְנוֹנָא, כְּגוֹן תְּשׁוּרָה אוֹ אֲרוּחָה שֶׁעוֹשִׂין לַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעוֹבֵר עֲלֵיהֶן [ו'הלך' הוא מלשון הליכה, שכאשר המלך הולך במקומם עליהם לתת לו תשורה או ארוחה]. ועל כל פנים מכל המקומות הללו יש ללמוד שתלמידי חכמים פטורים מתשלומי כל המיסים המוטלים על שאר תושבי העיר או המדינה.
גַּרְסִינָן בְּמסכת נְדָרִים (סב.), אָמַר רָבָא, שָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְאוֹדוּעֵי נַפְשֵׁיהּ בְּאַתְרָא דְּלֹא יָדְעִין לֵיהּ – מותר לאדם להודיע ולגלות את מעלותיו במקום שאין מכירים אותו, ואין בכך משום גאוה, דִּכְתִיב בדברי עובדיהו לאליהו הנביא (מלכים א' פי"ח פי"ב) 'וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעוּרָיו', וְלכאורה קשה, הָא כְּתִיב – הרי נאמר (משלי כז ב) 'יְהַלְלֶךָ זָר וְלֹא פִיךָ', ומדוע הילל עובדיה את עצמו, אלא לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, הָא בְּאַתְרָא דְּיָדְעִין לֵיהּ – הפסוק במשלי נאמר לגבי אדם הנמצא במקום שמכירים אותו, ויש מי שיהלל אותו, ושם אין לו להלל את עצמו, וְהָא בְּאַתְרָא דְּלֹא יָדְעִין לֵיהּ – ואילו המעשה בעובדיהו היה במקום שלא הכירוהו, כיון שלא היה מי שיאמר זאת לאליהו הנביא, ולכן הוצרך לומר זאת בעצמו.
