תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, קֻפָּה של צדקה, נִגְבֵּית מהנותנים בִּשְׁנַיִם – על ידי שני גבאים, וּמִתְחַלֶּקֶת לעניים בִּשְׁלֹשָׁה גבאים, והטעם לכך, נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, לפי שֶׁאֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה [-מינוי] עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, ומִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שצריכים לפסוק כמה לתת לכל אחד מהעניים, והרי זה כדין תורה שיש בו צורך בשלשה דיינים. תַּמְחוּי – גביית ממון מהציבור להכנת מאכלים לעניים, נִגְבֵּית בִּשְׁלֹשָׁה גבאים, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁגִּיבּוּיוֹ וְחִילּוּקוֹ שָׁוֶה [וכפי שיבואר להלן], וּמִפְּנֵי מָה קֻפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וְתַמְחוּי נִגְבֵּית בִּשְׁלֹשָׁה, לפי שֶׁהַקֻּפָּה, דָּבָר קָצוּב הוּא המוטל עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵין הַגַּבָּאִין מוֹסִיפִין וְלֹא גּוֹרְעִין, ולכן אין הגביה עצמה נחשבת כ'דין תורה', ואין צורך בשלשה, אֲבָל תַּמְחוּי אֵינוֹ דָּבָר קָצוּב כמה ליטול מכל אחד, אֶלָּא לְפִי צֹרֶךְ שָׁעָה הִיא נִגְבֵּית לַעֲנִיֵּי עוֹלָם – גובים בכל יום לפי מספר העניים שהגיעו לעיר ממקומות אחרים, וצריכים בני העיר להאכילם, וּצְרִיכִין לִקְצוֹב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ, וְנִמְצָא שהגביה עצמה היא גם כן כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, כמו החלוקה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה לגביה.
תַּמְחוּי נִגְבֵּית בְּכָל יוֹם, וְקֻפָּה נגבית מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת – בכל ערב שבת. תַּמְחוּי נגבה ומחולק לַעֲנִיֵּי עוֹלָם, ואילו קֻפָּה של צדקה נגבית ומתחלקת לַעֲנִיֵּי הָעִיר. וְרַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹת קֻפָּה תַּמְחוּי – להשתמש במעות של קופת הצדקה לצורך התמחוי, וְתַמְחוּי קֻפָּה – ולהשתמש במעות של התמחוי לצורך קופה של צדקה, וּלְשַׁנּוֹתָם לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ – ויש רשות לגבאים להשתמש במעות הצדקה שאספו לעניים לכל דבר שהוא מצרכי העיר, ואף לדבר שאינו צורך העניים, כיון שנחשב הדבר כהלואה, שהרי אם יהיה צורך לעניים במעות אלו, הרי בין כך הם מוטלים על הציבור, ואין חוששים שמא כל הציבור ייעשו לעניים ולא יוכלו להחזיר מה שנטלו. וְרַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לְהַתְנוֹת ביניהם עַל הַשְּׁעָרִים – על המחירים של הדברים הנמכרים בעיר, שיימכרו דוקא בסכום מסוים, וְעַל הַמִּדּוֹת – לקבוע ביניהם שיעורים של מידות מסוימות, גדולות או קטנות יותר מהנהוג במקומות אחרים, וְעַל שְׂכִירוּת הַפּוֹעֲלִין, שלא יהיה אדם רשאי לשכור פועל אלא בסכום מסוים, ולא יותר, וּלְהַסִּיעַ עַל קִיצוֹתָן – ולהעניש את מי שעובר אפילו על קצת מדבריהם, ואף שמעיקר דין התורה אינו ראוי לעונש, הרי הם רשאים על ידי התנאי שעשו ביניהם 'להסיע' אותו מדין התורה לענין זה, ולהענישו כפי שהתנו.
גַּרְסִינָן בִּתְּחִלַּת מסכת עֲרָכִין (ו.), אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, אָמַר רַב, אדם האומר על מטבע שברשותו 'סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה', מוּתָּר לו לְשַׁנּוֹתָהּ בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר – מותר לו ללוות אותה לצורך עצמו ולהחזיר מטבע אחרת לצדקה, וכן מותר לו להלוותה לאדם אחר, ולהחזיר לצדקה את מה שיפרע לו, לֹא שְׁנָא – ואין שינוי וחילוק לענין זה בין אם אָמַר 'הרי עָלַי לתת סלע לצדקה', ולא ייחד סלע מסוימת, ואחר כך ייחדה, וְלֹא שְׁנָא אָמַר מתחילה על מטבע מסוימת 'הרי סלע זוֹ לצדקה'.
וְתָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָאוֹמֵר 'סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה', עַד שֶׁלֹּא בָּאת לְיַד גַּבַּאי של צדקה, מוּתָּר לו לְשַׁנּוֹתָהּ, להלוות אותה לעצמו או לאחר ולהחזיר לצדקה למטבע אחרת, אבל מִשֶּׁבָּאת לְיַד גַּבַּאי, אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ.
