נאמר בפסוק (דניאל יב ג) 'וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ', דורשת גמרא, מי הם אותם המכונים 'משכילים', זֶה דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, כלומר, דיין שדן דין אמת לכוונת בקשת האמת, ולא לשם כוונה אחרת, ולכן יזכה להזהיר כזוהר הרקיע, שאף הרקיע מזהיר שלא מתוך כוונה לקבל שכר. ונאמר בסיום אותו הפסוק 'וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כְּכוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד', אֵלּוּ גַּבָּאֵי צְדָקָה, שהם גובים צדקה מאנשים, ובכך הם מצדיקים אותם. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא – ובברייתא שנינו את דרשת הפסוק באופן אחר, 'וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ', זֶה דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְגַבָּאֵי צְדָקָה, שאף הם מכונים 'משכילים', כיון שהם משכילים אל דל, לדעת מה הם צרכיו של כל אחד מהעניים. 'וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כְּכוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד', אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת, שמצדיקים ומחנכים את התינוקות ללכת בדרך טובה, ומבארת הגמרא על אילו מלמדי תינוקות נאמר פסוק זה, כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת, שהיה מלמד תינוקות, ומביאה הגמרא מעשה שאירע עמו, המוכיח שעשה את מלאכתו בנאמנות, דְּרַב אַשְׁכְּחֵיהּ – רב מצאו לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת, דַּהֲוָה קָאֵי בְּגִינְּתֵיהּ – שהיה עומד בגינתו, אָמַר לֵיהּ רב לרב שמואל בר שילת, שְׁבַקְתָּהּ לְהֵימְנוּתָךְ – וכי עזבת והנחת את נאמנותך, שהיית רגיל ללמדם באמונה ולשבת איתם תמיד להשגיח על לימודם. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב שמואל בר שילת, הָא תְּלֵיסַר שְׁנִין דְּלֹא חַזְיָא לִי – זה לי שלש עשרה שנה שלא ראיתי כלל את גינתי, מתוך שהייתי עסוק בלימוד התינוקות, וְהַשְׁתָּא – ואפילו עתה, כשאני עומד בגינתי, דַּעְתַּאי עִלָּוַיְיהוּ – דעתי על התינוקות שאני מלמד.
מבררת הגמרא, אם פסוקים אלו נאמרו על דיינים וגבאי צדקה ומלמדי תינוקות, וְרַבָּנָן מַאי – מה נאמר על תלמידי חכמים. אָמַר רָבִינָא, עליהם נאמר הפסוק (שופטים ה לא) 'וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ'.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, גַּבָּאֵי צְדָקָה, שכפי שהתבאר לעיל אין צדקה נגבית בפחות משני גבאים, אֵינָן רַשָּׁאִין לִפְרֹשׂ זֶה מִזֶּה בַּשּׁוּק, אלא עליהם ללכת יחד תמיד, כדי שלא יבואו בני אדם לחשוד באותו גבאי ההולך יחידי, שדעתו לגנוב לעצמו את מעות הצדקה, אֲבָל, זֶה פּוֹרֵשׁ לַשַּׁעַר וְזֶה פּוֹרֵשׁ לַחֲנוּת וְגוֹבִין – רשאים הם להתרחק מעט זה מזה, כגון שאחד הולך לגבות מיושבי השער, וחבירו הולך לגבות צדקה מיושבי החנות, שכיון שאינם מתרחקים כל כך זה מזה, לא יבואו לחשוד בהם.
ואם אחד מגבאי הצדקה מָצָא מָעוֹת בַּשּׁוּק, אף שהם שייכים לו, מכל מקום לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ כִּיסוֹ [-ארנקו], שלא יאמרו בני אדם הרואים זאת שהוא נוטל ממעות הצדקה ושם בכיסו, אֶלָּא נוֹתְנָן לְתוֹךְ אַרְנָקֵי שֶׁל צְדָקָה, וְלִכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם לעצמו, כדין.
כְּיוֹצֵא בּוֹ – דין דומה לכך, אם הָיָה גבאי הצדקה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֵה, וּפְרָעוֹ חבירו בַּשּׁוּק, לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ כִּיסוֹ, כיון שהרואה זאת יחשוב שחבירו נתן לו מעות לצדקה, והוא נוטלם לעצמו, אֶלָּא נוֹתֵן את המעות שניתנו לו כפרעון לחובו לְתוֹךְ אַרְנָקֵי שֶׁל צְדָקָה, וְלִכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, גַּבָּאֵי צְדָקָה, שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק להם ממעות הצדקה שנתנו להם, פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים – מחליפים את פרוטות הנחושת שגבו בדינרי כסף [כיון שפרוטות הנחושת מחלידות ומתקלקלות], אך עושים זאת רק לבני אדם אחרים, וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן, כדי שלא יבואו לחשוד בהם שהם פורטים לעצמם במחיר זול יותר מהשער האמיתי. כְּיוֹצֵא בּוֹ – דין דומה לזה, גַּבָּאֵי תַּמְחוּי שֶׁאֵין לָהֶן עֲנִיִּים לְחַלֵּק להם את המאכלים שהוכנו לצורך העניים, מוֹכְרִין את אותם מאכלים לַאֲחֵרִים, וְאֵין מוֹכְרִין לְעַצְמָן, שלא יבואו לחשוד בהם שמכרו לעצמם בזול.
